עמוד ראשי / אמהות / דיכאון אחרי לידה / בייבי בלוז? דיכאון אחרי לידה?

בייבי בלוז? דיכאון אחרי לידה?

אבא יובל משתף לאתר emush על דיכאון אחרי לידהבייבי בלוז ? דיכאון אחרי לידה ? מאת אבא יובל

יש משהו, שהוא בין "בייבי בלוז" ל"דיכאון אחרי לידה". אני עדיין זוכר את היום שבו נהייתי ממש מודאג. זה היה כבר כמה שבועות לאחר הלידה, וכן, היית עייפה ומדוכדכת, אבל לא משהו שיצר אצלי רושם של משהו קיצוני או מטריד. קמתי בבוקר, התלבשתי, והתארגנתי לצאת לעבודה. את ישבת לך על הספה. היית מכונסת בתוך עצמך, בקושי אמרת לי שלום רפה. פתאום, העיניים שלך התמלאו בדמעות, ואמרת לי "אך תלך…. בבקשה אל תלך…." נראית כל כך אבודה וכל כך מסכנה. כמובן שלא יכולתי ללכת. ניגשתי אליך וחיבקתי אותך, הקמתי אותך לכיסא, והתחלתי לעשות לך עיסוי. פשוט לגעת. ניסיתי לתת לך את התחושה שאני כאן איתך, כי הצעקה שלך הייתה כל כך חזקה, שאי אפשר היה להתעלם. באותו רגע, הלב שלי צנח. נפל לי איזה אסימון שמשהו כאן מאוד מאוד לא בסדר, שזה מעבר להורמונים, הסתגלות למצב חדש, בלבול או חוסר שינה. היה פה משהו שהוא מעבר. ולא מדברים עליו. בקורס הכנה ללידה מספרים על הבייבי בלוז, שנמשך כמה שבועות. אבל זה כבר היה אחרי הזמן שזה אמור לעבור.

מספרים על דיכאון אחרי לידה, אבל זה תמיד נשמע כל כך… כבד! דיכאון אחרי לידה! איזו מין מילה מפוצצת, שאני לא מכיר אף בעל שיסתכל על אישתו אחרי הלידה ויגיד "אולי צריך לאשפז אותה, אולי צריך כדורים". והרי זה ההקשר הראשוני שלנו למשהו כזה, נכון? דיכאון הוא מחלה, וצריך לטפל בו. אף אחד לא מסביר לך שזה חלק מהתהליך. שזה קורה. שזה קורה להרבה יותר נשים ממה שהיו מוכנות להודות. בכל השיחות עם החברות, עם החברים – אף אחד לא טורח להגיד את זה. זה כמו מין קשר שתיקה, שאסור לדבר עליו. וכל זוג חושב שהוא היחידי. רק לאחר שיחות מעמיקות עם חברים, גילינו שבעצם לא רק שזה לא את, אלא שזה הרוב. גילינו שזה ידוע, גם אם לא "מתועד", ושזה רק תקופה.
ובתקופה הזו… זה היה קשה. סיפרת לי על ימים שבהם לא הרגשת שאת מסוגלת לטפל בה. על תחושות איומות ומחשבות נוראיות, שאפילו לא היית מסוגלת לבטא בפני.

סיפרת לי על הקושי הגדול, התחושה והידיעה שזו לא את. ההרגשה שזה משהו שמשתלט עליך, שאת לא שולטת בו. שזו רק מחשבה, ואת יודעת שהיא לא נכונה, והיא לא אמיתית, והיא לא באמת קיימת – אבל היא שם.
כעסת עלי, כמה כעסת עלי! שאני יוצא ומתאוורר, שובר את השיגרה, רואה אנשים ויושב בארוחת צהריים, ואת כלואה בבית, עסוקה רק ביללות ובחזה "מקולקל" שלא יוצא ממנו חלב, לא משנה איזו שיטה ומשאבה ניסינו, ומסביבך אימהות ש"משפריצות" חלב לכל עבר ומדברות איתך בגינה על כמה קשה להן עם הגודש הזה וחוסר הנעימות שזה מטפטף לבגד ואם כרוב בכלל עוזר, והבת שלך – רעבה! בוכה וצורחת מרעב אחרי דקות על גבי דקות שאת סובלת בשקט את הכאב, מעבירה מצד לצד, ולא מבינה למה היא בוכה, כי הרי יועצות ההנקה אומרות שתמיד יוצא, אין דבר כזה שלא יוצא, את חושבת שלא יוצא אבל בעצם זה כן וזה מספיק, נכון?

כמה תסכול היה לך על שעברנו למקום חדש, מלא ירוק ופארקים, וכל מה שאת ראית זה חיתולים וצרחות, כי הילדה סירבה להיכנס לסלקל, או לישון בעגלה, או אפילו, בהתחלה, סתם ללכת לטיול עם העגלה.
וחוסר היכולת שלך להירדם כשהיא הולכת לישון, כמו ש"כולן" עושות, כי את בחששות וחרדות.
וכמה הבית לא מסודר ומבולגן, וכמה צעקת עלי שאני בכלל לא עושה כלום ולא עוזר, ואת, עם מינוס שעות שינה מטורפות, עדיין עומדת ועושה כביסה, עושה כלים, מסדרת צעצועים ומכינה אוכל.
אחרי כמה חודשים, זה עבר. לא תאריך מוגדר או ממש יום שאפשר להכריז עליו. זה גם לא שהיית כל היום באותו "דיכאון" או בין לבין. היו את הגלים שכן, והרבה ימים שלא.
ומאז, גם את וגם אני, טורחים לספר על זה. לדבר על זה. להגיד לחברים שבהריון, לא כדי להפחיד – אלא כדי שידעו שזה קורה, שזה נורמלי, ושצריך להיות מוכנים לזה. שצריך להיות עירניים לזה, כדי שלא יהפוך לדיכאון אמיתי אחרי לידה.

והכי חשוב – לדעת שיש לזה תאריך סיום, וזה עובר.
באהבה גדולה,
יובל

7 תגובות

  1. כל כך נכון! את מרגישה בהתחלה שכולם המשיכו הלאה ואת נשאר מאחור. אנחנו מנסות להיות גיבורות בשביל כולם אבל בסוף זה יוצא. אומנם לעיתים בצרחות על הבן זוג אבל אנחנו לא מתכוונות זה פשוט קשה ואז כפי שרשמת זה עובר…..

  2. אני כ"כ מתרגשת לשמוע שיש עוד נשים שעברו בדיוק את מה שאני עברתי…
    מתרגשת ממקום אמיתי ומחבק ולצערנו באמת קיים קשר שתיקה אולי בגלל העבודה שכולן (כמוני בדיוק) בהריון ראשון בעיקר רוצות לשמוע רק דברים טובים ומפחדות מהדברים שקצת יותר מורכבים נפשית
    אבל הבשורה המשמחת שזה עובר!!!!
    אבל אצלי עדיין נותר חשש קטן לגבי הילד הבא והלידה הבאה אני יודעת שזה מאוד טבעי אבל בכול זאת מה יהיה אם זה יקרה לי שוב? איך אני יתמודד? הרי יש לי כבר ילד בבית…
    אשמח לתגובות

    • היי עלמה ברוך הבא לאימוש …בהחלט צרת רבים חצי נחמה,גם אני שקראתי שעוד נשים הרגישו כמוני זה הוריד לי אבן מהלב ולא חשבתי שאני משוגעת או משתגעת…לגבי החשש ,אני לא רופאה אבל אני חושבת שעכשיו בהריון השני נדע מה אנחנו הולכות לעבור,למה לצפות,מעצמינו,מהבעל,מהסבתות,מזה שננסה לדאוג מראש לשינה טובה יותר ועזרה אם אפשר.
      אין ספק שאני מרגישה כמוך קשה הייתה לי הלידה וההתחלה של הטיפול,כאילו אם כול האושר היה עצב לא מובן ובדידות נוראית ,חוסר שינה ועודדדד…
      עכשיו את יודעת למה את נכנסת,תכיני את עצמך ואת מה שהיה לך ממש קשה תנסי לשנות…סתם דוגמא ..למשל..ימים ראשונים שהתינוק בבית ,להביא עזרה,אימא,אחות לילה …אף גבר לא יוכל להבין לעולם מה אנו חשות באמת,רק אישה לאישה,אימא לאימא,מקווה שהפעם השנייה תהיה קלה יותר,מה שבטוח אני לומדת עכשיו זה הרגלי שינה נכונים מההתחלה,תמיד מחוסר ידע נתתי לו בקבוק שבכה,בילד הבא,חום ,אהבה,מוצץ ולישון!!! בהצלחה ממי

      • הי מורן, ראשית כל הכבוד על היוזמה, הפתיחות והכתיבה.
        בתור מי שחוותה סוג של דיכאון אחרי לידה חשוב מאד בעיני לציין שכדאי לפנות לעזרה מקצועית. לא לדחות או להכחיש כי לא תמיד התחושות שאת מתארת עוברות nעצמן ואף לעיתים מחריפות עם הזמן.
        כנ"ל בנוגע להרגלי שינה נכונים לתינוק/ת- חשוב להתייעץ עם איש מקצוע, אני חושבת שיש גיל מסויים בו כדאי להתחיל לעבוד על זה ולא "להרעיב" אותם על ההתחלה. כמו כן יש תינוקות שקמים בלילות כי הם סובלים ממשהו (כמו ריפלוקס, קשיי נשימה)ולכן חשוב מאד להיות עירניים (תרתי משמע)ולטפל בבעייה.
        בהצלחה!

  3. באמת מרגש, מנחם מאד וחשוב לקרוא. גם אני סבלתי מדברים דומים כמעט זהים למרות בעל תומך ומפנק, ולקח לי זמן לעלות על העובדה שזה מה שקורה לי. ילדתי במקביל לחברה טובה מאד ולמרות שעל פניו היו לנו קשיים דומים ולפעמים היה נדמה לי שבתחומים מסוימים היו לה קשיים גדולים יותר, תמיד הרגשתי שהיא חווה אותם כקשיים ואתגרים לצד הנאה מרובה מהחוויה, מצליחה לצאת ולכייף עם התינוקת שלה, ואילו אני חווה את תחילת האמהות כמשבר מפתיע ביותר! יש לציין שבמקרה שלי חזרה לעבודה סייעה מאד למרות שבחיים לא הייתי מנחשת מראש עד כמה זה יעזור, אני תמיד הייתי טיפוס אימהי שנהנה לבלות עם האחיינים והאחייניות, ותמיד שמחה לנוח ולא לעבוד. והרי כל כך קשה היה להשאיר את הבובה המתוקה שלי אצל אישה זרה, אותה בובה מתוקה שכמה שאהבתי אותה היה גם לי קשה להישאר אתה לבד, מותשת מעייפות, אכולת פחדים וחוסר בטחון עצמי לגבי הטיפול ה"נכון" והקניית הרגלים "נכונים", שבוזה מהבכי וחוסר הרצון שלה להתנחם בדרכים "רגילות", סירוב להתרגל לעגלה או למושב האוטו…המון לחץ, המון תחושה של בדידות ואובדן עצות למרות ניסיונות כנים של הסביבה החמה והאוהבת לעזור. היציאה לעבודה סייעה לי להעניק לעצמי שגרה וגם תחושת חופש, הזמן איכות שלי עם הבת שלי השתדרג מאד, והחזרה לסביבת עבודה אנושית בה אני חושבת על דברים אחרים לגמרי החזירה אותי ל"נורמליות" למרות שכמובן עוד נכונו לנו לילות וימים רבים של אתגרים תינוקיים ידועים…ללידה הבאה – אני מסכימה עם העצות הנבונות של מורן, להתכונן מראש לימי מנוחה, להתכונן מראש להגיד "כן" לכל עזרה שהיא, להכניס שגרה מובנית יותר אם לא הייתה כזו ליממה של התינוק, אבל לדעתי את ההכנה הכי משמעותית כבר עשינו – בלידה השניה אפקט הפחד, שלדעתי הוא גורם חזק בחוסר האונים, כבר לא קיים. כבר יודעים למה לצפות למרות שכל ילד עשוי להתנהג ולהגיב בצורה אחרת לגמרי, הבית כבר "משפחה" אליה נוספת עוד ילד ולא זוג שפתאום ניטל ממנו החירות לחיות כמבוגרים בלבד, ולכן עם כל הקשיים הצפויים לדעתי ההגיון מחייב שהתהליך יהיה קל יותר. ואם שוב יגיעו התחושות האלה, הפעם הם יהיו עטופות בידיעה הברורה שיש להן מסגרת וזמן מוגבל. ידע הוא כח, פיזי ונפשי כאחד, וגם בן הזוג (בתקווה שיש) יהיה מצוייד עכשיו ביותר ידע וכח וביחד בעזרת השם תעפילו בבטחון ובשמחה.

    • ממש כמו שכתבת ,על הבעל בכלל לא דיברתי,כמה קשה נהיה בזוגיות ושאם כול הרצון הם לא שם 24 שעות כמונו,הם קמים בבוקר חוזרים בערב,אנחנו כבר מותשות ,עצבניות,עושות פרצוף…ולכי תסבירי לו מה עברת כול היום.אם הילד על הידיים כול הזמן,בכי בלתי פוסק ואיפה את בכול התמונה?פתאום את אינך כול מה שאהבת לעשות (לפחות בהתחלה) נגזל ממך וזה יוצר מתחים בזוגיות.
      והוא ?לא מבין מה את רוצה,הוא כול כולו שם …חחח ,רק מה לא שומע את התינוק בוכה,גם שקם בלילה ונותן לך ״לישןן״ הוא שואל שאלות איפה זה?כמה אוכל לשים?איפה המוצץ?עד שאת כבר כמה …בחייאת תחזור לישון,אתמודד!!!נו מי אמר אשת חיל?!

  4. אני אבא ל-3
    אשתי אשה מדהימה
    אני עובד 9-18 כל יום ועדיין: קם בלילה, יודע איפה יש חיתולים, מכריח את אשתי פעם בשבוע לצאת עם חברות בערב, לוקח את הקטנה כשצריך לטייל, מקדיש זמן לאחרים ויודע גם לפנק את אשתי.

    הבעיה שלכן נשים היא בחינוך……………של הגברים …………..

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

גלול למעלה