בייבי בלוז? דיכאון אחרי לידה?

בייבי בלוז ? דיכאון אחרי לידה ? מאת אבא יובל

יש משהו, שהוא בין "בייבי בלוז" ל"דיכאון אחרי לידה". אני עדיין זוכר את היום שבו נהייתי ממש מודאג. זה היה כבר כמה שבועות לאחר הלידה, וכן, היית עייפה ומדוכדכת, אבל לא משהו שיצר אצלי רושם של משהו קיצוני או מטריד. קמתי בבוקר, התלבשתי, והתארגנתי לצאת לעבודה. את ישבת לך על הספה. היית מכונסת בתוך עצמך, בקושי אמרת לי שלום רפה. פתאום, העיניים שלך התמלאו בדמעות, ואמרת לי "אך תלך…. בבקשה אל תלך…." נראית כל כך אבודה וכל כך מסכנה. כמובן שלא יכולתי ללכת. ניגשתי אליך וחיבקתי אותך, הקמתי אותך לכיסא, והתחלתי לעשות לך עיסוי. פשוט לגעת. ניסיתי לתת לך את התחושה שאני כאן איתך, כי הצעקה שלך הייתה כל כך חזקה, שאי אפשר היה להתעלם. באותו רגע, הלב שלי צנח. נפל לי איזה אסימון שמשהו כאן מאוד מאוד לא בסדר, שזה מעבר להורמונים, הסתגלות למצב חדש, בלבול או חוסר שינה. היה פה משהו שהוא מעבר. ולא מדברים עליו. בקורס הכנה ללידה מספרים על הבייבי בלוז, שנמשך כמה שבועות. אבל זה כבר היה אחרי הזמן שזה אמור לעבור.

מספרים על דיכאון אחרי לידה, אבל זה תמיד נשמע כל כך… כבד! דיכאון אחרי לידה! איזו מין מילה מפוצצת, שאני לא מכיר אף בעל שיסתכל על אישתו אחרי הלידה ויגיד "אולי צריך לאשפז אותה, אולי צריך כדורים". והרי זה ההקשר הראשוני שלנו למשהו כזה, נכון? דיכאון הוא מחלה, וצריך לטפל בו. אף אחד לא מסביר לך שזה חלק מהתהליך. שזה קורה. שזה קורה להרבה יותר נשים ממה שהיו מוכנות להודות. בכל השיחות עם החברות, עם החברים – אף אחד לא טורח להגיד את זה. זה כמו מין קשר שתיקה, שאסור לדבר עליו. וכל זוג חושב שהוא היחידי. רק לאחר שיחות מעמיקות עם חברים, גילינו שבעצם לא רק שזה לא את, אלא שזה הרוב. גילינו שזה ידוע, גם אם לא "מתועד", ושזה רק תקופה.
ובתקופה הזו… זה היה קשה. סיפרת לי על ימים שבהם לא הרגשת שאת מסוגלת לטפל בה. על תחושות איומות ומחשבות נוראיות, שאפילו לא היית מסוגלת לבטא בפני.

סיפרת לי על הקושי הגדול, התחושה והידיעה שזו לא את. ההרגשה שזה משהו שמשתלט עליך, שאת לא שולטת בו. שזו רק מחשבה, ואת יודעת שהיא לא נכונה, והיא לא אמיתית, והיא לא באמת קיימת – אבל היא שם.
כעסת עלי, כמה כעסת עלי! שאני יוצא ומתאוורר, שובר את השיגרה, רואה אנשים ויושב בארוחת צהריים, ואת כלואה בבית, עסוקה רק ביללות ובחזה "מקולקל" שלא יוצא ממנו חלב, לא משנה איזו שיטה ומשאבה ניסינו, ומסביבך אימהות ש"משפריצות" חלב לכל עבר ומדברות איתך בגינה על כמה קשה להן עם הגודש הזה וחוסר הנעימות שזה מטפטף לבגד ואם כרוב בכלל עוזר, והבת שלך – רעבה! בוכה וצורחת מרעב אחרי דקות על גבי דקות שאת סובלת בשקט את הכאב, מעבירה מצד לצד, ולא מבינה למה היא בוכה, כי הרי יועצות ההנקה אומרות שתמיד יוצא, אין דבר כזה שלא יוצא, את חושבת שלא יוצא אבל בעצם זה כן וזה מספיק, נכון?

כמה תסכול היה לך על שעברנו למקום חדש, מלא ירוק ופארקים, וכל מה שאת ראית זה חיתולים וצרחות, כי הילדה סירבה להיכנס לסלקל, או לישון בעגלה, או אפילו, בהתחלה, סתם ללכת לטיול עם העגלה.
וחוסר היכולת שלך להירדם כשהיא הולכת לישון, כמו ש"כולן" עושות, כי את בחששות וחרדות.
וכמה הבית לא מסודר ומבולגן, וכמה צעקת עלי שאני בכלל לא עושה כלום ולא עוזר, ואת, עם מינוס שעות שינה מטורפות, עדיין עומדת ועושה כביסה, עושה כלים, מסדרת צעצועים ומכינה אוכל.
אחרי כמה חודשים, זה עבר. לא תאריך מוגדר או ממש יום שאפשר להכריז עליו. זה גם לא שהיית כל היום באותו "דיכאון" או בין לבין. היו את הגלים שכן, והרבה ימים שלא.
ומאז, גם את וגם אני, טורחים לספר על זה. לדבר על זה. להגיד לחברים שבהריון, לא כדי להפחיד – אלא כדי שידעו שזה קורה, שזה נורמלי, ושצריך להיות מוכנים לזה. שצריך להיות עירניים לזה, כדי שלא יהפוך לדיכאון אמיתי אחרי לידה.

והכי חשוב – לדעת שיש לזה תאריך סיום, וזה עובר.
באהבה גדולה,
יובל