עמוד ראשי / אמהות / אימהות משתפות / על גיל שנתיים האיום

על גיל שנתיים האיום

גיל שנתייםגיל שנתיים האיום – מאת לילך כרמון

גיל שנתיים האיום למזלנו הרע התחיל אצלנו כבר בגיל שנה וחצי. כנראה שגם הילדה שלי קראה את ספר ההדרכה ועכשיו היא עושה כל מה שמתבקש בהתאם לגיל. היא מסמנת וי ליד כל התנהגות אופיינית ומעצבנת לגיל שנתיים: גילוי עצמאות יש, השתטחויות על הרצפה יש, גיל ההתבגרות בקטן יש יש יש.

סצנה מספר אחת: "זוזי!" – צועקת הילדה על הכלבה מהצד השני של החדר "אין לי מקום!" – הכלבה היא לברדורית שמנה שלא נוהגת לזוז מהכרית שלה כל כך הרבה גם בלי שמבקשים ממנה, ולא מבינה למה גיל שנתיים האיום נפל גם עליה והיא לא זזה. בתגובה הילדה משתטחת על הרצפה עם הראש לכיוון מכה. אני בוחרת להתעלם מההצגה אבל הכלבה שלא מבינה מה קרה לילדה רצה אליה ומנשקת אותה, ההצגה הצליחה לגרום לכלבה לזוז.

סצנה מספר שתיים: אבא וילדת גיל השנתיים משחקים – ילדת גיל ההתבגרות מחליטה שהיא רוצה משחק אחר, אבא פונה לילדה ואומר קודם תאספי את המשחק הזה ואז אני אביא לך משחק חדש. הילדה מסרבת בכל תוקף לאסוף ופתאום אומרת לאבא "עזוב אותי אבא", טוב שלא הוסיפה "עזוב אותי באימא שלך", אנחנו נשארים בהלם. פעם ראשונה שאנחנו שומעים אותה משתמשת במילים האלו וזה לא חינני בכלל. לאבא עולה הלחץ דם ומתנפח לו הוריד.

סצנה מספר שלוש: טיול בחיק הטבע – הילדה מתעקשת לסחוב כל מיני דברים כבדים שאין לה באמת יכולת לסחוב, בקבוקי מים, תיק עגלה, מחצלת, צידנית וכדורגל בעת ובעונה אחת. היא לא מוכנה שאף אחד יעזור לה. הציוד נופל לחול כל פעם מחדש, כל פעם שמנסים לקחת ממנה את ציוד הקמפינג, היא עוצרת וצורחת. כל שאר האנשים בטיול עוצרים גם כן להסתכל עלינו במבט של "מה עשיתם לילדה?" אנחנו מוותרים לה בעקבות הצרחות והקהל שמתאסף סביבנו, למרות שכל מדריכי ההורים למיניהם טוענים שחינוך זה גם מחוץ לבית ושחשוב לא להיכנע לסצנות של הילד, נראה אותם מתמודדים עם סצנות בפומבי והקהל הישראלי, שוב הילדה ניצחה במערכה.

סצנה מספר ארבע: חנות צעצועים – אנחנו רוצים לקנות עגלת סופר לילדים ובימבה. הילדה מחליטה שהיא רוצה לנסוע בחנות על הבימבה ותוך כדי להוליך את עגלת הקניות, אנחנו מסבירים לה שאי אפשר והיא בתגובה מדודה ושקולה צורחת עד השמיים. למוכרים בחנות אנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים מי זאת ולא מכירים אותה. ואנחנו באמת לא מכירים אותה, פעם היא רק הייתה יושבת בעגלה ונסחבת אחרינו ממקום למקום בלי רצונות משלה, אח איזה תקופה יפה זו הייתה.

סצנה מספר חמש: התארגנות בוקר – הילדה רוצה להתלבש לבד, היא שמה את המכנסיים הפוך מכניסה רק יד אחת לשרוול של החולצה וצועקת "אני לבד!" הנעלים הפוכות, נעל ימין על רגל שמאל ונעל שמאל על רגל ימין, בא לה כובע צמר ביום ממש חם, מעיל וכפפות וכל הסיפור לוקח יותר מידי זמן וגורר יותר מידי ויכוחים ובסוף היא הולכת ככה לגן אפילו שעוד לא פורים.

סצנה מספר שש: אחר הצהריים בבית – הילדה מבקשת מוצץ ככה סתם באמצע היום למרות שהיא נוהגת רק לישון בלילה עם מוצץ, אני מסרבת לתת לה, היא בתגובה כמובן בוכה ונשכבת על הרצפה. אני מתעלמת ואחרי שהיא רואה שלא הצליח לה המרד היא מתריסה בפני "אז אני אלך ואקח לבד מוצץ מהמיטה" אני מתפוצצת מצחוק, כמובן בצד שהיא לא תראה וחושבת לעצמי אם היא רק בת שנתיים ומדברת ככה מה צפוי לי בגיל 16?

אני כבר לא יכולה לשמוע את המילים "לא בא לי", "כן בא לי", "אוף", "לא רוצה" ו"כן רוצה", היא יכולה לצייר בשקט בשולחן ופתאום להעיף את כל הטושים והדפים לרצפה, סתם ככה כי לא באתי לה טוב בעין, הילדה פשוט הפכה לצורר, היא בוחנת גבולות כל היום ואנחנו הנבחנים שבינתיים נכשלים במבחן. אומרים שעד גיל 3 זה עובר נקווה שזה נכון, אצלנו התופת התחילה בגיל שנה וחצי ומי יודע אולי ינקו לנו שליש על התנהגות טובה.

2 תגובות

  1. אסנת ברקוביץ

    בקרוב אצלנו

  2. משה אופנ יק

    אדיר, הרגתם אותי,
    רק תתקנו את שגיאת הכתיב : "ינכו" ולא "ינקו"

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

גלול למעלה