עמוד ראשי / אמהות / הפלות / עובר מת – גרידה וממש לא גרידא

עובר מת – גרידה וממש לא גרידא

הגולשת יעל משתפת לאתר emush על גרידה גרידה וממש לא גרידא – מאת יעל

את העובר המת שלי לקח לרופא בערך 10 דקות להוציא ב גרידה. אבל את הכאב ואת החור העצום שנפעם לי בבטן אני לא מצליחה להוציא. לא בעשר דקות ולא ביומיים שאני כבר בוכה. אז חשבתי שאולי אם אכתוב את הכל, אם אתאר כל פרט ורגע, אולי גם הכאב, כמו העובר שלי, אולי גם הוא ישתחרר. זה התחיל יום קודם, יום לפני הגרידה. ששמעתי את מה שחששתי מכל. אין דופק. היה, אבל עכשיו אין. העובר מת. מוזר, בהתחלה הגבתי בצורה שכלתנית לחלוטין. מאוד מוזר. זה לא היה מפתיע אותי אם הבדיקה המכרעת הייתה באה בצמוד לסוף השבוע שפתאום הרגשתי שאני לא בהריון יותר, ביום שהרגשתי שמשהו בי מת. אבל זה לא היה אז. ודווקא אחרי סוף השבוע הזה הבחילות חזרו פתאום ושכנעתי את עצמי שהכל בסדר והגעתי לבדיקה במצב רוח מרומם, במן ידיעה שכזו שאראה את העובר שלי בשבוע 7+5 עם דופק בריא וקיים ומתפתח לו יפה. אבל לא. הוא היה שם אבל לא כ"כ בריא ובלי דופק. הקשבתי לקביעת הרופא ופשוט קיבלתי אותה. האחות שאלה אם אני רוצה שהיא תקרא למישהו ואמרתי שלא. בערב החלו הדמעות, חיחלה ההבנה.
העובר שלי מת. אני צריכה לעבור גרידה.
הוא היה והיה לו דופק, שנשמע היטב אבל כעת הוא מת ואינו עוד.
והנורא מכל, הוא עוד אצלי. זו מן תחושה מוזרה ונוראית שכזו, לשאת בקרבי גוף מת, משהו מת. ולא באופן מטפורי. באופן הכי אמיתי שאפשר.
ההמתנה בחדר ההמתנה הייתה מורטת עצבים. קיבלתי דף עליו הייתי צריכה לחתום שהסביר בדיוק את מהלך הניתוח, את ההשלכות את הסיכונים, את הקטטר את הכל.
קראתי ובכיתי, למעשה באיזשהו שלב לא הצלחתי להבין יותר מה אני קוראת, זה היה באנגלית ופשוט לא הבנתי כלום, משהו נסגר אצלי. מיאן להבין את הכתוב.
שי קרא לי, תירגם. ובכיתי. בכיתי כל הזמן.
ואז הגיע הרגע.
הרופא קרא לנו להיכנס, ישב איתנו יחד ושוב הסביר על מהלך הניתוח.
פתאום אספתי את עצמי.
הייתי בפוקוס, שאלתי שאלות, את כל השאלות, לא שכחתי אף לא אחת. שי נדהם, אני חושבת שהוא פשוט לא האמין. בחדר ההמתנה ומול הרופא ישבו שתי בחורות שונות לחלוטין. זו בחדר ההמתנה הייתה מרוסקת לגמרי, שבורה, לא ממוקדת, לא מסוגלת לחשוב בצורה רציונלית או בכלל. מול הרופא ישבה בחורה ריאלית, עם רגליים על הקרקע, מנותקת ריגשית, שואלת שאלות קונקרטיות על העתיד הקרוב והרחוק, מבקשת בקשות (בבקשה רק לא קטטר – הוא הסכים תודה לאל…).
והרופא היה נחמד, זו הייתה ממש מן אחתנחתא קומית שכזו.
ואז הגיע השיחה עם המרדים.
זו כבר לא הייתה אחנחתא קומית, זה פשוט היה כבר סטנד אפ קומדי.
אין לי מילים אחרות לתאר, המרדים היה אחד הרופאים היותר מצחיקים שיצא לי לפגוש. החזות שלו, המבטא שלו, האופן שבו אמר דברים, המימיקה שלו, תנועות הגוף שלו – ממש בדרן.
ואז נכנסה האחות, קטנה וחמודה. הביאה כיסויי ראש, כיסויי רגליים ומן כותנת נייר שכזו.
ביקשה ממני לפשוט את כל בגדי, להסיר תכשיטים.
שי עזר לי ללבוש את הכותונת.
שם האתנחתא הקומית החלה להתפוגג.
הלבוש הזה, היה בו משהו משפיל, משהו שהפך אותי לכ"כ פגיעה.
ואז נכנסתי לחדר.
המיטה. אלוהים המיטה…איזה דבר נוראי ומפחיד.
כשראיתי אותה, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, איך שוכבים על זה בכלל?
מן מתקן מפחיד ומוזר שכזה, שבקצהו מתקן שמפסק את הרגליים עם תמיכה מהשוקיים.
בלי זווית לגב, אלא מיטה ישרה לחלוטין.
לפני שנשכבתי האחות פתחה לי את הקשירה של הכותונת. כאילו שלא הרגשתי חשופה מספיק. היא אמרה שמוטב כך. אמנם לא ראו כלום אבל בכל זאת.
ואז נשכבתי ופיסקתי רגליים.
זה היה כ"כ נורא.
כ"כ נורא שאפילו לא הצלחתי לבכות.
האחות מיד סידרה את הכותונת בצורה כזו שאיבר המין שלי לא יהיה חשוף, שארגיש קצת פחות פגיעה. זה עזר. קצת.
המרדים לקח לי את יד שמאל וקשר לי חוסם עורקים קרוב לבית השחי. מוזר, ידעתי שהוא שם החוסם אבל כמעט לא הרגשתי אותו. הוא ביקש אותי לארגף את היד מספר פעמים, לנשום עמוק ולהשתעל – אין לי מושג למה זה היה, אבל עשיתי. דפק לי כמה פעמים על הוריד – זה הכאיב ואז הוא החדיר את המחט של העירוי.
גם זה כאב.
הרופא שלי החזיק לי כל הזמן את היד השניה במן אחיזה חמה ואוהבת שכזו, מנחמת משהו. גם זה עזר קצת להרגיש קצת פחות חשופה ופגיעה. קצת יותר מוגנת.
האחות קשרה לי את הרגליים בירכיים, עם מן סקוטצ'ים כאלו.
אין צורך לתאר מה זה עשה לי.
ואז המרדים עבר ליד ימין, שם עליה שרוול של לחץ דם ועל החזה החשוף שלי הוא הדביק אלקטרודות. הוא הכניס את ידיו תחת הכותונת וחשבתי לי שהוא רואה את החזה שלי. שלי החזה שלי, מי נתן לו את הזכות?
ואז הוא אמר לי שעכשיו הוא ייתן לי את זריקת ההרדמה. הרגשתי שהוא החדיר משהו דרך העירוי, אבל מעבר לקור של נוזל העירוי שהרגשתי עוד קודם, לא הרגשתי כלום כמה שניות. חשבתי לי שאולי הזריקה לא משפיעה עלי, שהוא נתן מינון נמוך מידי, אבל אז, בעודי מתסכלת על הניאונים של התיקרה, אני זוכרת מן סחרחורת נעימה שכזו ואז ככל הנראה נרדמתי.

הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שמרימים את הגוף שלי מהזרועות ומעבירים אותי למיטה. אני זוכרת שקראו בשמי ואני זוכרת שמיד התחלתי לבכות. היה קול ברקע שאמר שיש לנשים נטייה לתגובה אמוציונלית, אני לא יודעת אם הכוונה הייתה תגובה לזריקת ההרדמה או להכרה הזו, שנוחתת פתאום במן מכה נוראית שכזו : זה נגמר. הכל נגמר. העובר שלי כבר לי בי יותר.
ביקשתי את שי.
הוא הגיע מייד.
בכיתי איתו. בכיתי ובכיתי ובכיתי. הוא ניסה לעודד, לנחם, להבין למה אני בוכה.
כשהצלחתי להוציא את המילים הראשונות מהפה, אמרתי לו שריק לי.
הייתי מסוחררת וכבדה, לא יכולתי לזוז. הנרתיק בער ולי והרגשתי שיש לי משהו בין הרגליים , לא ידעתי מה.
תהיתי מה יש תחתי, תהיתי אם אני שוכבת בשלולית של דם.
לא כ"כ הרגשתי בכדי לקבוע.
היה לי קר, כ"כ קר.
הייתי מכוסה בשתי שמיכות וזה לא עזר, שי ניסה לחמם אותי עם ידיו, זה לא עזר.
הדליקו את המזגן ושי אמר לי שהחדר לוהט, זה לא עזר.
היה לי כ"כ קר.
אמרו שזו תגובה לזריקה.
יופי, מה אכפת לי? מישהו יכול לדאוג בבקשה לכך שיהיה לי חם?

שכבתי, אין לי מושג כמה זמן.
לאט לאט ההכרה שבה אלי והבכי נרגע, שי יצא לרגע, שהיה מאוד ארוך.
בינתיים הרופא הגיע, בא לבדוק מה איתי, לאמר לי עוד מספר מילים, הוא היה ממש בסדר הרופא הזה.

שי חזר, התנצל שהתעכב בחוץ הרבה זמן.
לא היה פשוט לקום ולהתלבש. הייתי כבדה ולא יציבה.
אבל צריך היה לקום.
שי עזר לי ללבוש את החלק העליון ואז שאל אם אני רוצה פרטיות בלבישת החלק התחתון, אמרת שכן.
ראיתי אז בפעם הראשונה מה היה לי בין הרגליים.
היה שם פד ענק כזה שהיה מוכתב במעט דם, אבל לא דם אדום, מן טיפות מועטות וקטנות חומות כאלה.
ברגע שהוצאתי את הבד הצריבה פסקה, הייתי שטופה בפולידין.
הסדין לא היה מלוכלך.
לא שכבתי בשלולית של דם.
כששמתי את התחבושת שלי בתחתונים האחות נכנסה, שאלה אם אני צריכה עזרה, עניתי שלא, תודה.
התישבתי לנעול את הנעליים ושי נכנס, לא לפני שדפק על הדלת. לוודא שהוא יכול להיכנס.
הוא עזר לי לצאת מהמרפאה, היה לי קר.
חבשתי כובע צמר שהיה לי. אני מניחה שהמראה היה מעט מגוחך לאור השמש הנהדרת שהייתה בחוץ, אבל זה היה הדבר האחרון שהטריד אותי.
הרגשתי עייפה, כבדה ועצובה.
נכנסתי לאוטו שהתבשל בשמש וזה היה נהדר. היה בו בדיוק את החם שהייתי צריכה.
אבל זה לא הספיק. עדיין היה לי קר.
כמעט עד הבית, כל הזמן הזה, נסיעה של שלושת רבעי שעה לערך, היה לי קר.
בנסיעה התאוששתי עוד קצת. שי ניסה להמשיך לעודד, לדבר לבדר, אבל האמת היא, שאין לי מושג מה אמרנו.
הגענו הביתה וברגע שירדתי מהאוטו הרגשתי איך אני נשטפת בדם.
כשנכנסנו הבייתה הלכתי להתקלח.
עדיין לא אכלתי מהצום של הניתוח, לא רציתי.
ואז התחשק לי נזיד עדשים שאני מתכננת להכין כבר יותר משבוע ולא יצא לי.
כשהייתי במקלחת ביקשתי משי לקלף את הירקות.
יצאתי מהמקלחת, קצת יותר בת אדם ונעמדתי להכין את המרק.
כשסיימתי הברקתי את המטבח.
אני חושבת שהייתה בזה סוג של טרפיה.
ואז שי הלך להביא את מיקה מהגן ואני נרדמתי בסלון.

אני יכולה להמשיך, כי כאב ההכרה הכה בי עוד מספר פעמים אתמול.
אבל אני כבר לא בוכה עכשיו.
אם כי אני בטוחה שיש סיכוי שעוד אבכה היום מעט ואולי גם מחר.
אני מרגישה שבאמת הוצאתי עכשיו את הרב.

והעובר שלי, הוא לא יהיה יותר. עברתי גרידה.אני יודעת שלא כואב לו ושהוא לא מרגיש כלום, הוא שקט.
כי הוא לא הצליח להביס את הסטטיסטיקה והוא נפל באחוזים שמתחלקים בצורה לא תקינה ולכן הלב שלו חדל לפעום.
ואני יודעת שעדיף כך.
גם לו וגם לנו.
ואני יודעת שהוא יודע, שאם הכל היה בסדר, הייתי אוהבת אותו ומגדלת אותו ומאמצת אותו לחיקי ולא נותנת לשום דבר ולאף אחד לפגוע בו.
אבל אני מצטערת עובר שלי, הטבע היה חזק מאיתנו ואנחנו יודעים שהטבע חזק וחכם מאיתנו.
וכך היה צריך להיות.
קשה לי שלא להתאבל עליך, אבל אני יודעת שעוד נפגש.
בסיבוב הבא.

10 תגובות

  1. עם דמעות בעניים קראתי כל מילה ומילה…
    בדומה אלייך גם העובר שלי החליט ללא סיבה להפסיק את הדופק ביום בהיר אחד, אך בשונה הייתי בשבוע 16 ונאלצתי לעבור לידה.
    מאז עברתי גהינום! למרות שהייתי מעודדת שהכל יהיה בסדר כל מחזור הדמעות זרמו לי וחשתי כאב רב.
    היום אני בהריון בריא (טפו טפו) ולצערי עדיין חרדה תמיד לדופק העובר ולשלומו. אני מקווה שכמו שרשמת, היינו חלק מהסטטסטיקה ותוך שנה נחשוב לעצמנו "על מה כל החרדה והלחץ"….
    מאחלת לך הריון בקרוב, בריא ומשעמם ומלאת אמונה שהסטטיסטיקה הכתה בנו ועוברת הלאה!

    • אני מצטערת לשמוע על מה שעבר עליך, נראה לי שלעבוד לידה של עובר מת היא חוויה הרבה יותר קשה ומהחוויה שהיתה לי.
      אבל האמת היא, שהקטע הזה מאוד ישן. ההפלה הזו התרחשה בין הבכורה שלי והקטן שלי. הסיבה היחידה שפרסמתי את זה עכשיו היא, שראיתי את האתר החדש הזה של מורן ושיבחתי אותה על היוזמה, אך באותה נשימה אמרתי לה שלדעתי חסרה קטגוריה של הפלות. זהו נושא כואב וקשה ואין לו במה או מקום ראוי שניתן לשתף או לשאוב מעט נחמה ואמפטיה.
      אני שייכת לאסכולה שבכלל לא מספרת על ההריון עד שבוע 12. לא לאמא או אבא, לא לחברים – לאף אחד. כך שבמקרה של ההפלה הזו, אף אחד אפילו לא ידע שהייתי בהריון. אני גם בשליחות בחו"ל, כך שמעט התמיכה שאולי יש בארץ, לא הייתה לי. היה קשה. מאוד.
      כל מטרתי הייתה לייצר מקום חם, שאפשר לדבר בו על הכאב הנורא הזה.
      אני מאחלת לך שיהיה הריון קל ולידה קלה עוד יותר. :)

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        אני ממש מרגישה בדיוק את אותם הדברים שעברת אתמול הלכתי לבדיקה שגרתית בשבוע 10 והרופא אמרה שאין דופק ליבי נשבר לחתיכות זה עוד שלפני שלוש חודשים עברתי הריון כימי מקווה שהכול יהי בסדר .

    • היי הדס. לצערי בוכה ובוכה גם מיעל וגם ממך, התבשרתי היום בשבוע 17 שאין דופק. אשמח אם תוכלי למסור לי קצת פרטים על התהליך שאני אמןרה לעבור. אני מבוהלת , שבורה ומתוסכלת….

  2. חמודה .. בטח בעברך לקחת גלולות עברתי את זה 3 פעמים גרידה ו 2 הפלות טיבעיות ורק אז הגעתי לרופא המלאך ששלח אותי לבדיקות מקיפות במעבדות קרישה בבלינסון .. כן מסתבר שזו קרישיות יתר שלדיבריי הרופא 99% מגלולות
    אז היום תודה לאל אני כבר אמא ל 2 ילדים מהממים .. כל הריון זה זריקות כל יום לא פשוט אבל שווה בהחלט!!!
    מאחלת לך פיריון בריאות והמווווווון הצלחה
    -אם הייתה לי אפשרות הייתי צועקת לעולם דיי עם הגלולות או לפחות ליידע על ההשלכות שלהן.

  3. היי
    אני בד"כ מאלה שקוראות , מזדהות ולא מגיבות , אבל נגעת לליבי
    הסוף השמח שלך הוא שיש לך כבר ילדה אחת בבית (וגם לי ) ובינתיים לה צריך לדאוג
    אצלי זה קרה פעמיים … השוק הוא בפעם הראשונה פעם שק ריק , אני לעומתך הלכתי על הפן הקומדי ואמרתיח לבעלי שיש לי בבטן שר בלי תיק
    והפעם השניה שהיא היא היתה השוק זה בשבוע 7 בלי דופק
    כי אני בחורה בריאוה , מתאמנת ואיך יכול להיות שלי זה יקרה
    בחיים הבנתי שכשקורה לך משהו ואת מתמודדת ומספרת לחברות את מגלה שכמעט כל בחורה שניה עברה את זה …
    בדיקות הקרישיות שלי יצאו טובות .
    ואני כרגע פשוט מחכה שהפעם זה יקלט ויהיה תקין … והחסידה תביא לי עוד בת מדהימה לא פחות מהזאטוטה שיש לי בבית ..או בן כמובן
    חזקי ואמצי

    • הי,
      אם הצלחתי לגרום לך להגיב, אז אני שמחה כפליים, כי זה בדיוק מה שרציתי. לעודד נשים לדבר על זה. כשזה קרה לי, הייתי מאוד בודדה ולא היה לי עם מי לדבר, בייחוד לאור העובדה שאף אחד לא ידע שהייתי בהריון.
      מאז כבר הריתי וילדתי את האוצר השני שלי, שהיום הוא בן 17 חודשים.

  4. גם אני עברתי את זה.
    יש שק היריון אבל זה נראה כאילו לעובר אין דופק" זה הרגיש כאילו הרופא נתן לי אגרוף בבטן עם המילים שלו. יצאנו שנינו המומים מהבדיקה, שעד לפני רגע התבדחנו שהפעם אנחנו רוצים בת (יש לנו בן מדהים בבית). עוד שבוע עבר ויום לפני הבדיקה השנייה התחלתי לדמם. זהו! ידעתי שזה נגמר, למרות שעוד הרגשתי ככה לפני, הרבה לפני, עוד לפני הבדיקה של הדופק, הפעם זה היה סופי ומוחלט. בבדיקה הרופא רק אישר את מה שחשבנו והרגשנו ואמר לי לקבוע תור לגרידה אם זה מה שאני רוצה. את הגרידה קבעתי ל 4 ימים מאוחר יותר, התור הכי קרוב שהיה וגם זה במזל. חזרתי הביתה שבורה ומאוכזבת, בעיקר מעצמי.
    יום לאחר מכן, החלטתי לנסוע להורים שלי עם הבן ושם התחילו לי כאבים שמאוד הזכירו את תחילת הצירים בלידה, אלה המעצבנים המציקים הלא כל כך כואבים, רק שעכשיו אני יודעת מה בא אחריהם. עליתי לשירותים כי הרגשתי צורך אדיר לדחוף והתחלתי להפיל ממש שם, בשירותים בקומה השנייה בבית של ההורים שלי. בעלי, שאליו התקשרתי עוד לפני זה כשהתחילו הכאבים, בדיוק נכנס ואמר יאללה למיון.
    את היומיים לאחר מכן ביליתי במיון עם בדיקות ואינפוזיות עד שהכל יצא. כמה ימים לאחר מכן הייתי בבדיקה אצל הרופא שלי שאמר שכמעט הכל יצא אבל יש עוד שארית שכנראה תצא עם המחזור.
    שבוע שעבר הייתי אצלו, לאחר המחזור הראשון, והוא אמר שהכל נקי ושאם אני רוצה תאומים יאללה להכנס לעבודה, כי אני מבייצת משתי השחלות. לא נראה לי שזה יקרה :) נחכה עוד קצת, לפחות עד שהקטנציק יהיה בן שנה.
    אני מספרת את הסיפור כולו גם בשביל לפרוק וגם כי יצא לבעלי ולי לדבר הרבה בכל התהליך המדהים הזה, וזה באמת היה תהליך מדהים. חשבנו שהטבע יודע יותר טוב מאיתנו לפעמים ושאולי באמת היה יותר טוב לנו במצב כזה מאשר לחשוש אחר כך בכל ההיריון אם העובר מתפתח כמו שצריך או לא (אצלי בשבוע 10 הוא היה בגודל של שבוע 5-6), אם נצטרך לדאוג עכשיו כל החיים. שאלות שעד עכשיו לא ממש היינו צריכים להתעסק איתן (ההריון הראשון עבר חלק ומדהים ללא שום בעיה אפילו לא הקטנה).
    לא מאחלת את זה לאף אחת, מה שהבנתי לאחר מכן, בשיחות עם בנות, הוא שזה קורה די הרבה, באחוזים מאוד גבוהים בעיקר בטרימסטר הראשון. מישהי אפילו אמרה לי שעם הזמן שוכחים, מתעסקים בחיים ושוכחים. בינתיים למי שאני מספרת, אני אומרת שבאיזה שהוא מקום זה דווקא טוב שיצא ככה, כי באמת משהו לא היה בסדר עם העובר. זה לא הופך את זה ליותר קל, פחות כואב או אפילו בסדר. אבל זה מנחם מעט.
    כשזה נגמר, בעלי קנה לי שרשרת עם תליון כדי שאף פעם לא נשכח!

    • שלום בנות אני בהריון בשבוע 7 וכמה ימים מזל טוב:) יום חמישי הקרוב מגיע ואם איזה תחושה לא ברורה .
      נתקלתי בדימום קצת אבל מוזר התייעצתי אם אחיות מה עלי לעשות ומייד שלחו אותי למיון נשים ופה הכל מתחיל ונגמר הגעתי למיון נשים וכל הדביקות הלא נעימות עברתי אבל מה בסופה של בדיקה מבסרים אותי טובות יש דופק יש עובר רק שהוא נראה פחות בשבוע… לא נורא
       שישישבת לא הכי נעימים שיש אם הרגשה של אובדן אבל עדיין הכל יכול להיות כמעט בסוף השבת בעלי הולך לבית כנסת ואני בבית אם זוהר שלנו הקטנה וחושבת לעצמי אם את קמה שתדעי השקט שיש לך עכשיו הולך להיגמר ואני במעיין הרגשה כזאת של שלווה רגיעה ויודעת מה מתקרב בכל רגע ואז הגיע רגע שפשוט הכאבים בבטן לא העיפו אותי לשירותים והתחננתי לאלוקים שבעלי יגיע שאני לא יהיה בחוויה הזאת לבד איך שבקשתי דפיקות בדלת רצה איך שאני בלי תחתונים לפתוח לו ואומרת אני לא רוצה אני לא רוצה אני לא יתן לזה לצאת וכל כך סיטואציה לא נעימה שלי וברגע אני מרגישה 3 4 גושים נופלים ממני ופרצתי בבכי לא נורמלי וצרחתי לעלי בשם שלו והוא אמר לי ספיר אין דבר הכל לטובה ואם לא היום אז מחר כל מה שצריך לצאת שיצא וכך היה .. כמובן שחזרנו לבית חולים הרופאה בודקת אותי ושואלת נפלו גושים? כן! טוב אין פה כלום בתוח הרחם את יכולה לראות מסובבת לי את המחשב ומראה לי .כשהבדיקה הקודמת יומיים לפני ראיתי את העובר שלי שם אם דופק ואמרתי בסדר. אני יכולה לרדת מהמיטה ? כל החלוק של האחות דם ,הרצפה וקמתי וניסיתי להבין שנגמר אך התמונות שרצות בראש לגמרי לא מרגיעות .. הלכתי לבעלי שהיה בחוץ אם התינוקת שלנו וכשמצאתי הוא ראה הכל על הפנים שלי ושאל כמה פעמים מאמי מה קרה למה בכי וכבר לא צריך להסביר.. תם ונישלם הסיפור שלי 

  5. הסיפור שלי הוא כזה-
    הריון ראשון בשבוע 14התחילו לי כאבי בטן חזקים הלכתי למיון אבל אמרו לי שזה טבעי כמה ימים אחכ התחילו לי דימומים הלכתי לרופאת נשים שלי וגם לא ראתה משהו חריג ביום שישי בערב הדימומים היו חזקים ובעלי לקח אותי למיון בדקו אותי ואמרו לי שהכל בסדר ביום שני בערב היו לי דימומים חזקים ושוב הלכתי למיון ואז הראו שיש לי מיעוט במי שפיר לאחר שבוע וחצי בדיוק שהייתי בשבוע 16 הלכתי לסקירת מערכות מוקדמת כולי בהתרגשות ישר אמא שלי קלטה שאין דופק אני בכלל לא הבנתי כלום הרופא אמר תנו לי כמה דקות ואני אסביר לכם בנתיים שאמא שלי מחזיקה לי את היד ואני לא מבינה כלום כי לא ידעתי איזה רעש אני צריכה לשמוע ואז הרופא אמר שאין דופק התחלתי לבכות וכמו כולם לשאול למה זה מגיע לי?!ישר הלכנו לבית החולים והחליטו לבצע הפלה עי נרות ציטוטק ולאחר מכן גרידה הייתי בבית החולים חמישה ימים באישפוז כי לפני הגרידה ראו שיש לי זיהום מסתבר שהעובר מת כבר כמה זמן וזה עשה לי פצעים ברגלים וחום ולכן אחרי הכאבים של הנרות והכדורים ובגלל החום ישר הכניסו אותי לגרידה וזה היה מפחיד קשרו אותי ומיטה קטנה כזאת וכולי הייתי חשופה אבל הרדימו אותי ואני זוכרת רק שהיה לי ממש קר בחדר ניתוח עד שהוציאו אותי משם ואז נשארתי עוד כמה ימים בגלל הזיהום והביאו לי מנות דם כי המוגלובין ירד ל6 וגם אנטביוטיקה דרך הוריד.
    הכאב הוא עצום ונראה לי שכל השהות שלי בבית החולים לא הבנתי מה קרה רק שחזרתי הביתה הבנתי בעצם שהכל נגמר כי בבית חולים הייתי עסוקה בעצמי היה לי כל כך כואב שלא חשבתי על כלום ואז להגיע הביתה ולהבין בעצם מה עברתי נכון שהכל לטובה ונכון שבע"ה יהיה הריון חדש אבל זה כןאב ממש ויותר קשה להראות לכולם שאת הכי חזקה במיוחד להורים שלי אבל הבכי חונק אותי.לחשוב שהיום הייתי צריכה להיות שבוע 23 להריון:(. זה כואב מאוד מקווה שנשמע רק בשורות טובות אמן.

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

גלול למעלה