עובר מת – גרידה וממש לא גרידא

גרידה וממש לא גרידא – מאת יעל

את העובר המת שלי לקח לרופא בערך 10 דקות להוציא ב גרידה. אבל את הכאב ואת החור העצום שנפעם לי בבטן אני לא מצליחה להוציא. לא בעשר דקות ולא ביומיים שאני כבר בוכה. אז חשבתי שאולי אם אכתוב את הכל, אם אתאר כל פרט ורגע, אולי גם הכאב, כמו העובר שלי, אולי גם הוא ישתחרר. זה התחיל יום קודם, יום לפני הגרידה. ששמעתי את מה שחששתי מכל. אין דופק. היה, אבל עכשיו אין. העובר מת. מוזר, בהתחלה הגבתי בצורה שכלתנית לחלוטין. מאוד מוזר. זה לא היה מפתיע אותי אם הבדיקה המכרעת הייתה באה בצמוד לסוף השבוע שפתאום הרגשתי שאני לא בהריון יותר, ביום שהרגשתי שמשהו בי מת. אבל זה לא היה אז. ודווקא אחרי סוף השבוע הזה הבחילות חזרו פתאום ושכנעתי את עצמי שהכל בסדר והגעתי לבדיקה במצב רוח מרומם, במן ידיעה שכזו שאראה את העובר שלי בשבוע 7+5 עם דופק בריא וקיים ומתפתח לו יפה. אבל לא. הוא היה שם אבל לא כ"כ בריא ובלי דופק. הקשבתי לקביעת הרופא ופשוט קיבלתי אותה. האחות שאלה אם אני רוצה שהיא תקרא למישהו ואמרתי שלא. בערב החלו הדמעות, חיחלה ההבנה.
העובר שלי מת. אני צריכה לעבור גרידה.
הוא היה והיה לו דופק, שנשמע היטב אבל כעת הוא מת ואינו עוד.
והנורא מכל, הוא עוד אצלי. זו מן תחושה מוזרה ונוראית שכזו, לשאת בקרבי גוף מת, משהו מת. ולא באופן מטפורי. באופן הכי אמיתי שאפשר.
ההמתנה בחדר ההמתנה הייתה מורטת עצבים. קיבלתי דף עליו הייתי צריכה לחתום שהסביר בדיוק את מהלך הניתוח, את ההשלכות את הסיכונים, את הקטטר את הכל.
קראתי ובכיתי, למעשה באיזשהו שלב לא הצלחתי להבין יותר מה אני קוראת, זה היה באנגלית ופשוט לא הבנתי כלום, משהו נסגר אצלי. מיאן להבין את הכתוב.
שי קרא לי, תירגם. ובכיתי. בכיתי כל הזמן.
ואז הגיע הרגע.
הרופא קרא לנו להיכנס, ישב איתנו יחד ושוב הסביר על מהלך הניתוח.
פתאום אספתי את עצמי.
הייתי בפוקוס, שאלתי שאלות, את כל השאלות, לא שכחתי אף לא אחת. שי נדהם, אני חושבת שהוא פשוט לא האמין. בחדר ההמתנה ומול הרופא ישבו שתי בחורות שונות לחלוטין. זו בחדר ההמתנה הייתה מרוסקת לגמרי, שבורה, לא ממוקדת, לא מסוגלת לחשוב בצורה רציונלית או בכלל. מול הרופא ישבה בחורה ריאלית, עם רגליים על הקרקע, מנותקת ריגשית, שואלת שאלות קונקרטיות על העתיד הקרוב והרחוק, מבקשת בקשות (בבקשה רק לא קטטר – הוא הסכים תודה לאל…).
והרופא היה נחמד, זו הייתה ממש מן אחתנחתא קומית שכזו.
ואז הגיע השיחה עם המרדים.
זו כבר לא הייתה אחנחתא קומית, זה פשוט היה כבר סטנד אפ קומדי.
אין לי מילים אחרות לתאר, המרדים היה אחד הרופאים היותר מצחיקים שיצא לי לפגוש. החזות שלו, המבטא שלו, האופן שבו אמר דברים, המימיקה שלו, תנועות הגוף שלו – ממש בדרן.
ואז נכנסה האחות, קטנה וחמודה. הביאה כיסויי ראש, כיסויי רגליים ומן כותנת נייר שכזו.
ביקשה ממני לפשוט את כל בגדי, להסיר תכשיטים.
שי עזר לי ללבוש את הכותונת.
שם האתנחתא הקומית החלה להתפוגג.
הלבוש הזה, היה בו משהו משפיל, משהו שהפך אותי לכ"כ פגיעה.
ואז נכנסתי לחדר.
המיטה. אלוהים המיטה…איזה דבר נוראי ומפחיד.
כשראיתי אותה, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, איך שוכבים על זה בכלל?
מן מתקן מפחיד ומוזר שכזה, שבקצהו מתקן שמפסק את הרגליים עם תמיכה מהשוקיים.
בלי זווית לגב, אלא מיטה ישרה לחלוטין.
לפני שנשכבתי האחות פתחה לי את הקשירה של הכותונת. כאילו שלא הרגשתי חשופה מספיק. היא אמרה שמוטב כך. אמנם לא ראו כלום אבל בכל זאת.
ואז נשכבתי ופיסקתי רגליים.
זה היה כ"כ נורא.
כ"כ נורא שאפילו לא הצלחתי לבכות.
האחות מיד סידרה את הכותונת בצורה כזו שאיבר המין שלי לא יהיה חשוף, שארגיש קצת פחות פגיעה. זה עזר. קצת.
המרדים לקח לי את יד שמאל וקשר לי חוסם עורקים קרוב לבית השחי. מוזר, ידעתי שהוא שם החוסם אבל כמעט לא הרגשתי אותו. הוא ביקש אותי לארגף את היד מספר פעמים, לנשום עמוק ולהשתעל – אין לי מושג למה זה היה, אבל עשיתי. דפק לי כמה פעמים על הוריד – זה הכאיב ואז הוא החדיר את המחט של העירוי.
גם זה כאב.
הרופא שלי החזיק לי כל הזמן את היד השניה במן אחיזה חמה ואוהבת שכזו, מנחמת משהו. גם זה עזר קצת להרגיש קצת פחות חשופה ופגיעה. קצת יותר מוגנת.
האחות קשרה לי את הרגליים בירכיים, עם מן סקוטצ'ים כאלו.
אין צורך לתאר מה זה עשה לי.
ואז המרדים עבר ליד ימין, שם עליה שרוול של לחץ דם ועל החזה החשוף שלי הוא הדביק אלקטרודות. הוא הכניס את ידיו תחת הכותונת וחשבתי לי שהוא רואה את החזה שלי. שלי החזה שלי, מי נתן לו את הזכות?
ואז הוא אמר לי שעכשיו הוא ייתן לי את זריקת ההרדמה. הרגשתי שהוא החדיר משהו דרך העירוי, אבל מעבר לקור של נוזל העירוי שהרגשתי עוד קודם, לא הרגשתי כלום כמה שניות. חשבתי לי שאולי הזריקה לא משפיעה עלי, שהוא נתן מינון נמוך מידי, אבל אז, בעודי מתסכלת על הניאונים של התיקרה, אני זוכרת מן סחרחורת נעימה שכזו ואז ככל הנראה נרדמתי.

הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שמרימים את הגוף שלי מהזרועות ומעבירים אותי למיטה. אני זוכרת שקראו בשמי ואני זוכרת שמיד התחלתי לבכות. היה קול ברקע שאמר שיש לנשים נטייה לתגובה אמוציונלית, אני לא יודעת אם הכוונה הייתה תגובה לזריקת ההרדמה או להכרה הזו, שנוחתת פתאום במן מכה נוראית שכזו : זה נגמר. הכל נגמר. העובר שלי כבר לי בי יותר.
ביקשתי את שי.
הוא הגיע מייד.
בכיתי איתו. בכיתי ובכיתי ובכיתי. הוא ניסה לעודד, לנחם, להבין למה אני בוכה.
כשהצלחתי להוציא את המילים הראשונות מהפה, אמרתי לו שריק לי.
הייתי מסוחררת וכבדה, לא יכולתי לזוז. הנרתיק בער ולי והרגשתי שיש לי משהו בין הרגליים , לא ידעתי מה.
תהיתי מה יש תחתי, תהיתי אם אני שוכבת בשלולית של דם.
לא כ"כ הרגשתי בכדי לקבוע.
היה לי קר, כ"כ קר.
הייתי מכוסה בשתי שמיכות וזה לא עזר, שי ניסה לחמם אותי עם ידיו, זה לא עזר.
הדליקו את המזגן ושי אמר לי שהחדר לוהט, זה לא עזר.
היה לי כ"כ קר.
אמרו שזו תגובה לזריקה.
יופי, מה אכפת לי? מישהו יכול לדאוג בבקשה לכך שיהיה לי חם?

שכבתי, אין לי מושג כמה זמן.
לאט לאט ההכרה שבה אלי והבכי נרגע, שי יצא לרגע, שהיה מאוד ארוך.
בינתיים הרופא הגיע, בא לבדוק מה איתי, לאמר לי עוד מספר מילים, הוא היה ממש בסדר הרופא הזה.

שי חזר, התנצל שהתעכב בחוץ הרבה זמן.
לא היה פשוט לקום ולהתלבש. הייתי כבדה ולא יציבה.
אבל צריך היה לקום.
שי עזר לי ללבוש את החלק העליון ואז שאל אם אני רוצה פרטיות בלבישת החלק התחתון, אמרת שכן.
ראיתי אז בפעם הראשונה מה היה לי בין הרגליים.
היה שם פד ענק כזה שהיה מוכתב במעט דם, אבל לא דם אדום, מן טיפות מועטות וקטנות חומות כאלה.
ברגע שהוצאתי את הבד הצריבה פסקה, הייתי שטופה בפולידין.
הסדין לא היה מלוכלך.
לא שכבתי בשלולית של דם.
כששמתי את התחבושת שלי בתחתונים האחות נכנסה, שאלה אם אני צריכה עזרה, עניתי שלא, תודה.
התישבתי לנעול את הנעליים ושי נכנס, לא לפני שדפק על הדלת. לוודא שהוא יכול להיכנס.
הוא עזר לי לצאת מהמרפאה, היה לי קר.
חבשתי כובע צמר שהיה לי. אני מניחה שהמראה היה מעט מגוחך לאור השמש הנהדרת שהייתה בחוץ, אבל זה היה הדבר האחרון שהטריד אותי.
הרגשתי עייפה, כבדה ועצובה.
נכנסתי לאוטו שהתבשל בשמש וזה היה נהדר. היה בו בדיוק את החם שהייתי צריכה.
אבל זה לא הספיק. עדיין היה לי קר.
כמעט עד הבית, כל הזמן הזה, נסיעה של שלושת רבעי שעה לערך, היה לי קר.
בנסיעה התאוששתי עוד קצת. שי ניסה להמשיך לעודד, לדבר לבדר, אבל האמת היא, שאין לי מושג מה אמרנו.
הגענו הביתה וברגע שירדתי מהאוטו הרגשתי איך אני נשטפת בדם.
כשנכנסנו הבייתה הלכתי להתקלח.
עדיין לא אכלתי מהצום של הניתוח, לא רציתי.
ואז התחשק לי נזיד עדשים שאני מתכננת להכין כבר יותר משבוע ולא יצא לי.
כשהייתי במקלחת ביקשתי משי לקלף את הירקות.
יצאתי מהמקלחת, קצת יותר בת אדם ונעמדתי להכין את המרק.
כשסיימתי הברקתי את המטבח.
אני חושבת שהייתה בזה סוג של טרפיה.
ואז שי הלך להביא את מיקה מהגן ואני נרדמתי בסלון.

אני יכולה להמשיך, כי כאב ההכרה הכה בי עוד מספר פעמים אתמול.
אבל אני כבר לא בוכה עכשיו.
אם כי אני בטוחה שיש סיכוי שעוד אבכה היום מעט ואולי גם מחר.
אני מרגישה שבאמת הוצאתי עכשיו את הרב.

והעובר שלי, הוא לא יהיה יותר. עברתי גרידה.אני יודעת שלא כואב לו ושהוא לא מרגיש כלום, הוא שקט.
כי הוא לא הצליח להביס את הסטטיסטיקה והוא נפל באחוזים שמתחלקים בצורה לא תקינה ולכן הלב שלו חדל לפעום.
ואני יודעת שעדיף כך.
גם לו וגם לנו.
ואני יודעת שהוא יודע, שאם הכל היה בסדר, הייתי אוהבת אותו ומגדלת אותו ומאמצת אותו לחיקי ולא נותנת לשום דבר ולאף אחד לפגוע בו.
אבל אני מצטערת עובר שלי, הטבע היה חזק מאיתנו ואנחנו יודעים שהטבע חזק וחכם מאיתנו.
וכך היה צריך להיות.
קשה לי שלא להתאבל עליך, אבל אני יודעת שעוד נפגש.
בסיבוב הבא.