עמוד ראשי / אמהות / הקטן שלי

הקטן שלי

הקטן שלי – מאת יעל                                  

הקטן שלי, ילד מתוק. החיוך שלו יכול להביס כל אויב. הצחוק שלו יכול לפייס כל זוג נצים. יש לו עיניים צוחקות ולחיים משגעות. הוא עוד לא בן תשעה חודשים וכבר יושב, זוחל, עומד, נעמד ואפילו הולך קצת, בעזרת ההליכון שלו. ילד משגע. כיף להיות איתו. כל מה שבא לי לעשות לו לפעמים, זה לחבק ולא להרפות. תהני ממנו, כולם אומרים לי, תהני. אבל איך אני יכולה ליהנות ממנו? כשכל הזמן המשותף שלנו אני צריכה לבשל, לכבס, לשטוף כלים, להעמיס, לפרוק מדיח, לתלות כביסה, לקפל כביסה ובכל זה להספיק גם להיות איתו דקה ו..אה, כן. לאכול משהו. אני לא האמא הראשונה ותודה לאל גם לא האחרונה, אבל וואלה – קשה. ואז אישי בא, ישתבח שמו ומנסה להראות לי, איך ניתן לעשות את הדברים ביעילות ומבלי לבלגן את הבית (ולייצר עבודה נוספת), אבל הוא לא אני. וכל מה שהוא מצליח לעשות בכך, זה לעצבן אותי.
כן, נכון, הוא נמצא לעיתים עם הילדים בסוף השבוע, רק הוא, לבד (כי אני ישנה, מותשת מכל השבוע שעבר..) והבית מסודר ולא נראה כאילו חלפה בו סופת טורנדו, א ב ל, הוא לא פרק מדיח או העמיס אותו, או כיבס או קיפל או בישל, אבל מעל הכל, הוא-הוא. הוא לא אני. הוא לא חווה את הדברים כמוני.

הוא לא מוטה הורמונים, שעדיין לעיתים גורמים לי להרגיש, שאני פשוט לא יכולה יותר. לא יכולה להתמודד. הכל טיפה גדול עלי. כשהוא בא ככה, מנסה ללמד אותי איך ניתן לעשות את הדברים ביעילות, הוא רק מחריף את המצב. הוא כאילו מדגיש את האימפוטנטיות שלי. אני יודעת, כוונותיו טובות. וגם הוא רק רוצה שיהיה לי טוב.
גם אותן נשמות טובות, שאומרות לי להנות מהילד הנהדר שלי, אותו ילד שאם אוריד ממנו את עיני לרגע, אמצא את ה-DVD על הרצפה או את הטלוויזה עליו, או אותו דבוק לאיזה שקע…אותו ילד, שבכלל אמור היה עדיין להיות תינוק, אבל אמור זה סוג של דג והוא ממילא החליט שקטן עליו להיות תינוק, גם הן, סה"כ רוצות שאני אהנה מאותם רגעי חסד, כשאני עם הקטן בבית. מתרגשת איתו בכל פעם שהוא מגלה דבר חדש על העולם או על היכולות הפזיולוגיות שלו, אבל באותם רגעים, היום, אתמול ואולי גם מחר אין חסד. לא עבורי.

רגעי החסד שלי הם עכשיו. בשלוש לפנות בוקר. שקמתי בגלל שהגדולה הרטיבה את המיטה. אז הייתי צריכה להחליף הכל. חוץ מאת הילדה…אותה השארתי, כי אני אוהבת אותה נורא. ואחרי כל הפעילות הזו, באמצע הלילה, לא הצלחתי לחזור לישון. אז התחלתי לכתוב ותוך כדי כתיבה, הוא התעורר לרגע ובכה. רצתי אליו, שישמור אלוהים – שלא יעיר את הגדולה, רק את זה אני צריכה עכשיו…נתתי לו מוצץ והוא חזר לישון. כזה מלאך קטן. נשקתי לו ונשמתי אותו עד עמקי נשמתי. כמה אני אוהבת אותו. כמה הוא רך, נהדר נפלא ומופלא. כמה הוא שלו בשנתו. כמה הוא מתוק. אלו רגעי החסד שלי. הרגעים בהם יש קצת שקט ואני יכולה להנות מהקטן.

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

גלול למעלה