סיפור לידה תאומים – מורן אייזנשטיין

סיפור לידת התאומים שלי – מאת מורן אייזנשטיין

איך אפשר לפתוח סיפור לידה תאומים כל כך מדהים?! לכתוב אותו ולא להאמין שאני אחרי זה ועברתי את זה בקלות ובמהירות והנה אני שוב על הרגליים…אז פשוט אתחיל….

כל מי שעקבה אחרי בחודשים האחרונים – בדף של Emush בפייסבוק ובאתר שלי יודעת שאני קוטרית לא קטנה…נו כן התבכיינתי, סבלתי, לא היה לי כיף וסוף ההריון היה כבר סיוט. החודשיים האחרונים היו לי קשים וסבלתי מכול תופעה אפשרית בגוף. הלילות כבר לא היו לילות, סבלתי מכאבים חזקים בבטן התחתונה שלא הרפו, כאבי גב, גירודים בכל הגוף ומה לא?!

ביום ראשון 4.3 בשעת לילה מאוחרת, התחלתי לסבול מכאבים כמו בכל לילה בתקופה האחרונה, לא הרגשתי שזה משהו חריג מבחינת רמת הכאב…ובמקביל נזכרתי במשפט הידוע בפי נשים שכבר ילדו "כשיהיו לך צירים את תדעי" מהבטן, מהגב, מהתחת, לא משנה מאיפה את פשוט תדעי…חייבת להודות שהמשפט הזה נכון, ידעתי.

בשעה 01:00 בלילה אני מספיקה לכתוב לאתר שלי כתבה על איך מרגישים בשבוע 37 בהריון עם תאומים…שפכתי על הדף את הכל…את כל החששות שלי ואפילו את זה שנכנעתי לפחד וקבעתי ניתוח קיסרי…ובמקביל גם אחלתי לעצמי בסופו של דבר לידה טבעית…ואם אפשר שתהיה בבוקר ובלי הרבה כאבים…באותם רגעים של כתיבה החלום הזה נראה לי רחוק ממני שנות אור…מבחינתי סיפורים על לידה קלה אלו סיפורים שהייתי שומעת מנשים אחרות…כל מה שהיה חתום בזיכרון שלי הוא הזירוז שקיבלתי בלידה הקודמת שהפך את הלידה לסיוט כזה שלא הייתי מוכנה נפשית לעבור את זה שוב…

סיימתי לכתוב את תחושותיי ואפילו הספקתי לפרסם אותם באתר ובדף Emush בפייסבוק וניסיתי לצבור איזה שעתיים של שינה לפחות…מי היה מאמין שהכתבה הזאת תהיה אחד על אחד נבואה שמגשימה את עצמה, כזו העתידה להתגשם ממש תוך מספר שעות.

לקראת 04:00 בבוקר התחילו לי כאבים – לא חזקים,לא משהו שלא ניתן לסבול, אבל בהחלט זה היה משהו אחר. עברתי כל כך הרבה לילות של כאב ופעם אחת לא חשבתי להעיר את בעלי ולהגיד לו יאללה בית חולים…חוץ מהלילה הזה.

05:00 בבוקר מעירה את הבעל שישן כמו תינוק…"חמוד אני נוסעת לבית חולים לבד, לבדיקה, אני מרגישה משהו אחר, ולא נעים לי להעיר את כולם – להקפיץ את אימא שלי, להעיר את אריאל ובסוף יגידו לי שאין לי כלום". בעלי שואל "איך תסעי ככה לבד?! את בקושי עומדת", ואני מסתבר בדיעבד בין ציר לציר נחמדה חייכנית ואז צועקת וחסרת סבלנות …וזה נשמע כך: "ממי אני חושבת שאסע לבית חולים״, פתאום ציר "אם אתה רוצה לבוא אז תבוא מה אתה שוכב ככה קום כבר?!" ובעלי התמים קם ומכין לי כוס תה בתקווה שזה יעבור, לא מאמין שהרגע הגיע …אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? בלילות הקודמים כל הכאבים שהיו לי – היו בבטן למטה עם כאב מתמשך, הפעם הכאב בא והלך כל מספר דקות…חיכיתי קצת עבר לי ושוב חזר וככה במשך שעה פלוס.

06:00 בבוקר אני מעירה את אריאלי ומלבישה אותו, והוא קם מחוייך ומבקש לראות את בובו ודוד חיים…לכי תסבירי לו שאימא הולכת ללדת וכואב לה…במקביל אני מעירה את אימא שלי שתגיע אבל אומרת לה שיש סיכוי שזה סתם, מודה לא האמנתי שככה זה יהיה.

נוסעים לבית החולים, עדיין כל הדרך הכאב בא והולך, אבל לא משהו שאני לא מכירה מכאבי מחזור חזקים, בהחלט נסבל. אני נכנסת לאיכילוב למזכירות ואומרת לפקידה שאני עם תינוק ברכב ואני לא רוצה לעבור את כול הרישומים לפני שאדע שבאמת יש התקדמות לקראת לידה…אני נכנסת לבדיקה והללויה…פתיחה 2 וחצי…חיכיתי שמישהו ייתן לי סטירה ינער אותי שאני לא חולמת …פתיחה?! בוקר ואני כבר בבית חולים, מכאן הדרך לאפידורל קצרה מתמיד…ישתבח שמך…

מסמסת לאימא שלי, בעלי נכנס עם הילד ואומר לאחות "פייר חשבתי שהיא סתם הוזה"…אז מה זהו יולדים?!…ככה מהר?! בלי סבל, בלי כאבים…כנראה שאלוהים לא שכח את הילדה שלו…לפני שאני עולה לחדר הלידה אני מספיקה לאכול ריבת אתרוגים ולתת גם לבנות ששוכבות לידי, ולשים את הספר נועם אלימלך מתחת לכרית …
האחות אומרת לי בדיקות אחרונות לראות את המצב של התינוקות ואת עולה לחדר לידה…מתי אני אקבל אפידורל?! אני שואלת בפעם העשירית…איך שתעלי לחדר לידה היא עונה לי.
התינוקות במנח ראש ראש וכולם ממליצים על לידה טבעית (עם אפידורל) מעלים אותי לחדר לידה. השעה כבר 08:00 בבוקר – סידורים אחרונים, בדיקות, חוקן, מקלחת, אני עדיין על הרגליים, מתכווצת כשמגיע ציר אבל באמת נסבל. בודקים אותי שוב פתיחה 4 חצי שעה אחרי מגיע המרדים, יאללה תביא כבר לחתום על הטופס…אי דו אי אי דו אפידורל!!!!

הזריקה מאחוריי, לא כאבה בכלל וזהו אני שוכבת לי ומתלוצצת עם רופאיי…הפתיחה התקדמה עד ל-7 ונשארה כך כמעט 4 שעות בהן לא הייתה התקדמות…בינתיים המשמרת התחלפה לה ובשעה 15:00 כל המשפחה שלי הגיעה וגם מיילדת מקסימה בשם מיכל נכנסה לחדר והאירה אותו בחיוך שלה!!! ידעתי שלא סתם התעכבה הלידה הם פשוט חיכו לה : )

הצוות נכנס לחדר ואף אחד לא היה מרוצה שאני שוכבת שם ולא מתאמצת …ואז הגיע דוקטור שקד ואמר לי חמודה יאללה לעבודה ללחוץ…לדחוף…והוא הכניס את ידי הזהב שלו ועשה שם משהו …אחרי חצי שעה הייתי בפתיחה 9 והתחלתי ללחוץ כמו משוגעת…רופא אחד שכב לי על הבטן, המיילדת עשתה עיסוי, וככה בעבודת צוות משותפת ועם אפידורל במינון נמוך (כך שהרגשתי מתי מגיע ציר ולחצתי) הגיחה לעולם קים…האמת לא ציפיתי שזה יקרה כ"כ מהר – כן כאב לי מאוד כשהיא הייתה בפתח ואז צרחתי מה זההההההה?! למה כואב?! כאב בטירוף! אבל זה היה די מהיר…בשעה 16:04 היא הייתה בחוץ 2.100 קילו של אושר. נשמתי לרווחה, זהו…ואז נזכרתי שבעצם יש עוד אחד בפנים…כוחות אחרונים…רופא אחד ממש ישב לי על הצלעות על מנת לקדם אותו לכיוון היציאה…עוד כמה לחיצות ואחרי כמעט 20 דקות בשעה 16:20 הגיח לעולם ניל 2.500 של אושר נוסף.

בכיתי, בעיקר מזה שעברתי את זה, שעשיתי את זה כמו גדולה ואפילו לא חתכו אותי…מי היה מאמין?! וככה כמעט בחצי שעה הפכתי מאימא לאחד לאימא ל-3.

אני לא מאמינה שאני אחרי זה, לא מאמינה שזה סיפור הלידה שלי…אני מודה לצוות המקסים של איכילוב שהיה מדהים!!! שמחה שבחרתי ללדת שם…מודה לאורית שעמדה בהבטחתה שאקבל אפידורל ממש מהר כי זו המדיניות של הבית חולים – לא לתת לאישה לסבול.

עכשיו אלו החיים האמיתיים, לקום בלילות, להיות אימא במשרה מלאה, אבל לא לשכוח את עצמי. אימא שפויה היא אימא מאושרת, מחייכת, בריאה בנפשה. זהו, נפתחו עוד שני חדרים בתוך הלב חדר ורוד לקים וחדר כחול לניל…ואריאל ?? הוא כבר קיבל את הסוויטה : )