עמוד ראשי / הריון ולידה / על לידה – סיפור הלידה שלי – מאת מורן אייזנשטיין

על לידה – סיפור הלידה שלי – מאת מורן אייזנשטיין

מורן אייזנשטיין משתפת לאתר emush בסיפור הלידה שלה לידה – סיפור הלידה שלי – מאת מורן אייזנשטיין 
אז כפי שאתן מבינות בשעה 23:30 בערך,(מי שלא קראה מוזמנת לפוסט :השראת לידה? נר לזירוז לידה? לעולם לא! ) הנר לזירוז צירים הראשון כבר החל להשפיע עליי.

כשאימא שלי כבר הגיעה לחדר, הייתי חצי מתה. צורחת, מרביצה לעצמי, לקיר, למיטה ולמה לא? שחררתי את בעלי שהיה לו למחרת יום עבודה עמוס, כי חשבתי לתומי שזה בטח ייקח עוד כמה ימים או שעות ארוכות כפי שהרופא אמר.וחבל ששניהם יישארו איתי. בשעה 00:00 הכאב התחיל להתחזק ואז כבר נהייתי משוגעת. מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס מאוד רגוע. גם אם אפול ברחוב ואשבור את כול העצמות, ישר אקום כאילו כלום לא קרה ואגיד שאני בסדר. אני לא צורחת, לא רבה עם אנשים, אני מופנמת. אבל הכאב שהיה לי, היה כה חזק שלא ראיתי אף אחד בעיניים. ופשוט מצאתי את עצמי צורחת ברמות שאני לא זיהיתי את עצמי. כמה שאנסה לתאר לכן צעקות וצרחות אימה ,זה לא ייתאר את העוצמה.

כול דקה בערך תפס אותי הכאב – הציר – או מה שזה לא היה. הלכתי למקלחת וישבתי מתחת למים חמים כשאני מרגישה צירי לחץ איומים, תחושה איומה, כאב מחריד, כאילו את צריכה לשירותים ויש לך עצירות ולא יוצא לך. כאב עצום ונוראי. אמרתי לאימא שלי שאני מרגישה כאילו השטן נכנס בי. הרופא שראה את מצבי נתן לי זריקת טשטוש בטוסיק שממש, אבל ממש לא השפיעה עליי. אחרי שעה וחצי של גיהינום אמרתי לאימא שלי שאני לא עומדת בזה. שאני אעשה לעצמי משהו, אני אתאבד, אני אקפוץ מהחלון, למה הייתי צריכה את זה? למה לא עשיתי קיסרי, אני לא יכולה יותר אימא אני לא עומדת בזה, עכשיו שאני כותבת דמעות זולגות ממני ,יצאו לי מילים מהפה וזעקות שזה לא אני. וכול זה מול צוות רופאים זרים לחלוטין ואפילו לא הרגשתי פדיחה. באותו הרגע שום דבר לא מעניין אותך. צרחתי את נשמתי ואמרתי לאימא שלי שתלך להגיד להם שאם לא ייתנו לי משהו, אני אעשה לעצמי משהו. זעקתי לאלוהים מאיפה הכאב הזה ולמה למה צריך לסבול בשביל להנות ? למה הדברים צריכים לבוא בקושי כזה רב? רק בגלל שחווה אכלה מהתפוח …?! יאמר לזכותה של אימי שראתה את הבת שלה במצב כה קשה שהיא הייתה ממש חזקה. אפילו לא בכתה. רק אמרה לי "מורני, הלוואי ויכולתי לעזור לך, אבל אין לי דרך".

ברגע של שפיות לפני הכאב הבא אמרתי לה אני יודעת אימא. אני לא מאשימה אותך, אני פשוט לא יכולה יותר. והנה הגיע עוד כאב. בעודי צורחת כמה אני חלשת אופי, נכנס הרופא ואמרתי לו אני לא יכולה יותר, למה אתם לא עוזרים לי? הרופא אמר שאפילו אין לי פתיחה. צרחתי שוב. כול הכאב והסבל הזה ואין פתיחה? מה יהיה כשתהיה פתיחה? אני אמות אמות אמות. הוא אמר שהחליטו להוריד אותי לחדר לידה לתת לי אפידורל. כנראה שהערתי את כול המחלקה, אז התייאשו ממני. בקרוב יבואו לקחת אותך למטה. איזה בקרוב? אמרתי לו. אני הולכת לבד. וככה כולי כפופה וזועקת, התחלתי לצעוד לכיוון המעלית. שם פגשתי את הבחור שבא לאסוף אותי עם כסא הגלגלים, הולך לו בשאנטי שלו, מבסוט בטח אומר לעצמו "הנה עוד משוגעת הגיעה ל לידה"…

הכניסו אותי לחדר לידה ועדיין צרחות האימה שלי נשמעות מכול עבר. כמו הד שמרעיד את כול המחלקות. ושוב חיברו אותי למוניטור. הרופאה שהיתה שם אמרה שזה ייקח עוד 20 דקות עד האפידורל. תבינו 20 דקות במצב שהייתי בו זה נצצצצצצח. אי אפשר וזה לא אנושי לסבול כאב כזה. אי אפשר לתאר שמהכאב הזה את צריכה לקבל את הבייבי שלך. אמרתי לאימא שלי איך אני אוכל לאהוב את הילד אחרי שעברתי טראומה כזו? אני רוצה לאהוב אותו וכרגע אני רק רוצה שייצא ושלא יכאב לי. 20 דקות של כאב עברתי עד שסיימו לעשות לי מוניטור לראות שהעובר בסדר לפני שנותנים לי את האפידורל. ואז הגיע הרגע החלומי שלי. לחדר נכנס בחור ממוצא רוסי הביא לי נייר ועט ואמר שאני אחתום על זה שאני יודעת מה זה אפידורל ומה ההשלכות שלו. הדבר הכי מטופש בעולם, לא רק שלא קראתי כלום ממה שכתוב, מבחינתי יכול היה להיות כתוב גם שאני ערבה למרדים על מיליון שקל ולא היה לי מושג. נותנים ליולדת ברגע הכי קשה שלה לחתום, יענו מה אני לא אחתום ? תביא כבר זריקה. מי היה מאמין עליי כמה פחדתי מהזריקה הזו, וכמה לא היה לי איכפת כמה זה כואב. רק שייתן אותה כבר. בכלל לא ידעתי איך היא אמורה להשפיע? מה החוזק שלה? כלום. אבל זה היה הדבר היחיד שיכול היה להציל אותי. המרדים מרח עליי חומר ניקוי קר וחיפש עם האצבעות שלו את המקום להחדיר את המחט. תוך פחות מדקה כבר הייתי עם האפידורל. בנות כמו שכתבתי לכן במאמר הקודם על האפידורל. בדיחה! לא כואב, לא הרגשתי כלום אפילו לא את הדקירה.

זהו חשבתי שאני יכולה לנשום לרווחה, אבל עדיין הכאב לא הרפה. למען האמת עוד 3 פעמים של כאב הרבה יותר קטן ואחרי זה – גן עדן , ירח דבש!!!! הייתי מוכנה לעשות אהבה איך שאני ככה עם החלוק "הסקסי הורוד שפתוח מאחורה, עם זה שהמציא את האפידורל! מה זה הדבר הזה? מגיהינום לגן עדן בעשר דקות. זהו, שום כאב, שום תחושה. רק שכבתי שם בזמן שנכנסו איזה 30 רופאים. לא בבת אחת כמובן. וכול שנייה בדקו ודחפו ידיים לראות אם יש התקדמות. אומרים שהאפידורל יכול להאט את הלידה ושיש סיכוי שאשאר יומיים במיטה עד שאלד. בגלל זה נותנים ליולדת אפידורל רק בפתיחה 3 של או 4 כדי לא להשאיר אותה כמה ימים ולתפוס חדר לידה ליולדת אחרת – הכול עניין של כסף מה לעשות זה החיים . אז קיבלתי את האפידורל השעה הייתה 2:00 בלילה. בשעה 3:00 בערך הייתה לי פתיחה של 2 וחצי. בשעה 5:00 בבוקר כבר פתיחה של 5 וחצי. מה שאומר שאני לא אתקע בחדר לידה לנצח. בשעה 6:00 בבוקר נכנס רופא מדהים. איש גדול כזה וחברמן הכניס יד לבדוק פתיחה והייתי בפתיחה 99999999999 הסתכלתי עליו ואמרתי אתה עובד עליי כן? מה זה עוד שנייה אני אלד יענו? תבינו באיזה מצב נפשי הייתי אחרי הטראומה שעברתי, שאפילו עוד לא התקשרתי לבעלי!

בזמן שאני בגן עדן האפידורלי, מגיעות בנות לחדר לידה, צורחות את נשמתן, פתאום הייתה לי אינדיקציה איך נשמעתי אני, כמו חולת נפש שחותכים את גופה עם לפיד בוער, אני מתחננת ואומרת "אלוהים בבקשה תרחם עליהן, מסכנות, בבקשה אלוהים, תנו להן כבר אפידורל, רציתי שהן יהיו כבר אחרי הכאב, כמוני, אבל כול פעם נשמעו מכול כיוון עוד צרחות ,אימא אני לא יכולה", כואב לי תעזרו לי", הצילו" והצרחות האלו חודרות לנשמתי ואני מרגישה כאילו אני עוברת את הצירים שוב, אך הפעם עם אותן נשים, אחרי שנהיה קצת רגוע במחלקה , הצלחתי להירגע ולקלוט שאני בפתיחה 9, השעה הייתה 7:00 בבוקר התקשרתי אל בעלי. הוא ישן החמוד, איזה חמודים הבעלים אה? אפילו לא ידע שאני בחדר לידה. טוב הוא באמת לא אשם. לא עדכנתי אותו. הרי יכולתי להתקשר וברור שתוך שנייה הוא היה מגיע אבל מכיוון שזו לידה ראשונה ולא ידעתי כמה זמן זה באמת ייקח, אז לא רציתי סתם שיתייבש. האמת תוך רבע שעה הוא הגיע ועדיין לא ילדתי. בינתיים המיילדת אמרה לי ללחוץ קצת ולראות אם הראש יירד קצת. לחצתי כמו חיה רעה. זה לא כאב. תזכרו יש הרדמה…ויש נטייה לחשוב שהרגליים משותקות, אבל ממש ממש לא. לא ככה היה אצלי בכול אופן, יש רק תחושה של כאילו נרדמה הרגל כמו נמלים כאלו, אפשר להזיז אותן, אל תפחדו מזה.

פתאום נהיה קצת לחץ בחדר והרופאים אמרו שכנראה נצטרך לעשות ניתוח קיסרי כי הילד במצוקה. חבל הטבור כרוך סביב צווארו. בלב התפללתי חזק ואמרתי אין מצב זה לא יקרה. יש לי שני ספרים של נועם אלימלך מתחת לכרית ,יש לי שמירה, אני יולדת רגיל. בשעה 09:00 המיילדת אמרה לי להתחיל ללחוץ. לחצתי ולחצתי ולחצתי וכן הייתה התקדמות, אבל עדייו הרופא אמר שצריך ליילד בוואקום. עוד 2 דקות את תהיי אימא חייך אליי. אמרתי טוב ואקום כבר עדיף מקיסרי. רק בבקשה תהיה עדין שלא יצא לי טרול מכוער כזה עם עוד ראש. הרי אחרי זה אני אסתובב איתו במחלקה תינוק עם עוד ראש וכולם יגידו איזה חמודי הוא , הרי מה יגידו מה זה הדבר המכוער הזה שילדת? בבקשה תמשוך בעדינות וככה בשעה 09:02 נולד הקטנציק שלי, בלי ראש נוסף … שמו אותו עליי כולו מלא בדם. נגעתי לו בראש ודי היה לי קשה עם זה, לא אוהבת דם, פוחדת מזה, אז ניקו לי אותו ועטפו את גופו עם בד ירוק והוא עשה פרצוף סובל כזה "מה זה לאן הגעתי ומי האישה הבלונדינית עם החלוק הוורוד שבוכה ומסתכלת עליי" , הוא היה כזה חמוד, הוא שלי. הייצור הקטן הזה שלי, אני הוצאתי אותו מגופי, אני גיבורה, נשים הן גיבורות, לא סתם אומרים על אישה "אשת חייל"…

האחות הגישה את התינוק לבעלי והוא נהיה לבן כמעט התעלף כשראה אותו. העיקר שיחק לי אותה חזק ובקטנה עליו להיות ב לידה . אחרי כמה דקות שהיה לקחו אותו למעלה לתינוקייה. בעלי עלה איתו ולי עוד הייתה עבודה להוציא את השליה, חיכיתי חצי שעה שזה הזמן שאפשר להוציא את השייליה והמיילדת המדהימה ששמה סופיה שכנראה לעולם לא אשכח את שמה, היא חרוטה לנצח בליבי, לחצה לי על הבטן חזק ומשכה אותה החוצה – היא שמה את השליה לידי. מראה מלבב אין ספק ,האמת, לא הבנתי למה אני צריכה לראות את התענוג הזה פרוש לפניי כמו כבד עוף, אבל ברוך השם השליה יצאה שלמה. הילד עבר את מבחן אפגר בהצלחה. עכשיו כול מה שבא לי זה קפה הפוך וסיגריה, זהו אני פורשת בשיא לחדר התאוששות – מזל טוב – אני אימא!!!!!

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

גלול למעלה
דילוג לתוכן