עמוד ראשי / אמהות / אימהות משתפות / פנימייה טיפולית לילד? פנימיות נוער

פנימייה טיפולית לילד? פנימיות נוער

פנימייה טיפוליתפורים 2010, בדיוק לפני 3 שנים, הגענו לשפיים – אני וחמשת ילדיי – כולנו בהחלט ניצולי הכת של גואל רצון.
ביסודי אני אדם מאד שמח ואופטימי, אין לי נטייה להיות במצבי רוח או דיכאון…אך לצד זה ישנה תחושה שמלווה אותי ביום יום…תחושה הקשורה לילד השני שלי שהוא בן 11
הגענו לשפיים בפורים 2010, בתחילה היה בסדר ואם הזמן החלו לצוף הבעיות…

הילד השני שלי, שהיום עוד מעט בן 11 החל לגלות סימני מצוקה ועבר לאורך שנתיים תקופה מאד קשה שלצערי לא תמיד יכולתי לעזור לו. ידיי היו כבולות, ראיתי אותו סובל ולא ידעתי איך לעזור לילד שלי. (לצערי מדובר במצב מאד מאד עדין ומורכב שאני לא יכולה לפרט). לאחר שנתיים מייסרות כבר לא יכולתי יותר, קמתי והרמתי קול צעקה. לא עוד. ואז החלו מרתונים של דיונים ושיחות ופגישות…ונפלה החלטה שטובתו של הילד תהיה בפנימייה טיפולית.

תחילה, בעודי יושבת בוועדות הללו, הסכמתי, לא ממש קלטתי מה הולך להיות…אבל אז פתאום טלפון מהעובדת הסוציאלית של המשפחה שמלווה אותנו, שצריך לנסוע לראות פנימיות, והלב נחמץ בקרבי. זה היה קשה. ראינו 2 פנימיות ודי מהר הוחלט על אחת מהן. חלפה עוד תקופה ואז הגיע היום בו בני היה צריך לעבור לשם. בהתחלה זה היה מאד קשה. בכיתי המון והרגשתי ממש רע. גם לילד היה ממש קשה בהתחלה. הוא בכה שקשה לו, ושהוא רוצה לחזור הביתה.

הרגשתי כמו בסיוט, מכיוון שהביתה הוא לא היה יכול לחזור בגלל המצב המורכב והבעייתי אליו נקלענו. מצד שני קול פנימי אמר לי שיהיה בסדר וזה בסופו של דבר יהיה לטובה.

חלפו הימים. לאט לאט שיחות הטלפון מהבן התחלפו משיחות של בכי ורוצה הביתה לשיחות שיותר טוב ובסדר, עד לשיחות שממש כייף לו…ושהוא לומד ועוד מאחל לי איחולים יפים כאלו "שיהיה לך יום מתוק כמו שוקולד והמון המון סוכריות". ונראה שעוד שלב קשה מאחורינו. עוד צעד. הוא כבר כמעט 7 חודשים בפנימייה, ונראה שהמצב מתחיל להסתדר ולטובה. והיום, דווקא בגלל שהתחזקתי (כי בהתחלה כשהגעתי לקיבוץ הייתי במקום של חולשה ופחד וכל הזמן רציתי להוכיח שהכול בסדר והכל תחת שליטה), אני יכולה לומר בגילוי לב שאני זקוקה לכל עזרה אפשרית. אני יודעת שהילד הזה יינצל רק בזכות המסגרת של הפנימייה. נכון, זה לא המצב האידיאלי לו ייחלתי והייתי רוצה מאד את כל ילדיי יחד איתי בבית. אך נסיבות החיים לא מאפשרים את זה כרגע והילד הזה ספציפית ילך לאיבוד עם לא יהיה במסגרת מאד מוקפדת שומרת ומגנה.

לכן היום אני מברכת על המקום הזה בו הוא נימצא למרות שבמשך היום הלב ניצבט פעמים רבות שאני לא רואה אותו, ולא יודעת מה הוא עושה עכשיו ובכלל…ומצד שני, שוב, אני מודה שזו הקלה מסוימת כיוון שהוא כן זקוק למסגרת מיוחדת. ואצלי זה לא יתאפשר.

המסר שאני רוצה להעביר כאן, כי אני בטוחה שיש עוד הורים במצבי הוא שכהורים אוהבים היינו רוצים חיי משפחה תקינים, שהכול יתנהל על מי מנוחות ושכל הילדים יהיו איתנו תמיד. אבל לעיתים כשהסיטואציה בחיים לא מאפשרת את זה – טוב ומזל שישנן מסגרות כאלו כמו המקום בו בני נמצא, שמאפשרות לו, למרות הסיטואציה העצובה אליה נקלע בחייו הקצרים, לגדול, להתפתח, להתחזק ולהתבגר בצורה טובה ויחסית שפויה.

אז אני גם עצובה וגם מודה על כך שבני נמצא במקום טוב. כל הרגשות מתערבבים להם יחד, ממש כמו במגש של צייר שמאס בסדר והחליט לעשות "מיקס" אחד גדול מכל הצבעים…כך הם חיי…

יהודית הרמן עוסקת כיום בפעילות מניעה והסברה בנושא הכתות. ניתן ליצור איתה קשר דרך דף הפייסבוק שלה:
חיי בכת של גואל רצון – לפני בתוך ואחרי

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

גלול למעלה