מורן אייזנשטיין | Emush השראה, העצמה, ידע. להעלות את הערך העצמי, להשתחרר ממערכת יחסים נרקיסיסטית. להתעדכן בתאריכי הרצאות, סדנאות וקורסים דיגיטליים.
הריון ולידה – לילה ראשון כאמא -מאת ליאורה סיקלאי 
אני זוכרת את רגע הנסיעה מביה"ח הביתה עם בתי הבכורה לפני כ-17 וחצי שנה. כ"תל-אביבית" לשעבר התעקשתי ללדת בבושת העירונית שנקראה אז ביה"ח "הקריה" שלאחר מכן הוסב ל"איכילוב" – אך לא זה הזיכרון החזק שנחקק בי. אלא הנסיעה וההגעה הביתה. מאחורי ההגה אחי המתוק, לידו אישי היקר ואני ישובה מאחורי כיסא הנהג. לידי ה"סל-קל" קשור ומהודק בחגורת הבטיחות, ובתוכו ישובה בתי הבכורה. תינוקת קטנטנה שנראתה לי כמעוכה. ואני אוחזת בכיסא מבועתת מכל עצירה או החלפת הילוך ברכב, כאילו היתה ייצור שאין להזיזו ולו אפילו מילימטר אחד פן יקרה לה משהו. זה היה הרגע הראשון שאחזה בי התחושה האימהית הראשונה שמלווה אותי (ועדיין לצערי…) מאז ועד לעצם היום הזה ושמה– חרדה !!! שאלוהים יעזור לי – חרדות …??!! מה זה??? מאין זה בא??? מעולם לא ידעתי שאפשר לחוש ככה. להרגיש ולפחד על מישהו. הגענו הביתה – ואני מתעקשת להוציא את התינוקת מהכיסא ולשאת אותה בידיי. שם היא הרי מרגישה הכי בטוחה וכך גם אני. פתחתי את דלת דירתנו הצנועה וברקע מתנגן לו שיר בעוצמה רבה. "לתת" של בועז שרעבי. מיד פרצתי בבכי גדול שאגר בתוכו המון רגשות. התרגשות, כאב, פחד, חרדה, אהבה, חמלה. והילדה בידיי ואני בוכה… בוכה… בוכה… לא אשכח את הרגע הזה לעולם. עד עצם היום הזה כשאני מקשיבה לשיר המדהים הזה אני מצטמררת.
"לתת את הנשמה ואת הלב
לתת, לתת כשאתה אוהב
ואיך מוצאים את ההבדל
שבין לקחת ולקבל
עוד תלמד לתת לתת".
לכשנרגעתי, התיישבתי על הספה וביקשתי מאישי כוס מים. מיד הוא רץ להביא לי כאילו הייתי מלכת העולם, ואמר באותה נשימה: אולי נשים את התינוקת בעגלה ? הישרתי אליו מבט ועניתי: בעגלה? מה? אה…לא יודעת? היא צריכה להיות בידיים שלי… לא ?! אולי היא רעבה? אולי צריך להחליף לה? אולי כואב לה בטבור? ואולי… ואולי… ואולי…. מה אתה אומר ? אישי הסתכל עליי במבט מתוסכל וענה – את לא מתכוונת שהיא תהיה בידיך כל הלילה ?! את צריכה לנוח, לישון, לאכול ולאגור כוחות עבורה. לאחר שעה משהתעייפו ידיי נכנעתי והסכמתי להניחה בעגלה, וגם זה היה כרוך בחרדה. האם הנחתי אותה טוב? האם נוח לה? היא נושמת ??!! וכן – היא נשמה וישנה כמו נסיכה קסומה. ואני? שוב המחשבות מתרוצצות בראשי. מה יהיה בלילה? האם אני אירדם ואישן? מרוב מתח וחרדה ואי ידיעה מה עושים עם היצורה הקטנטנה. ואז…. בינגו ! נזכרתי. ה – ספר, ה- תנ"ך של האימהות – חטפתי לידי את הספר "הריון ולידה" והתחלתי לקרוא. מדפדפת, בודקת את כל הסימנים שכתובים בספר לגבי שינה, אוכל, בכי, החלפה וכדו'… ואז גמלה בליבי החלטה – ארשום כל תזוזה ופעולה של הילדה – תרתי משמע !
וכך עבר לו הלילה הראשון כ..אמא… הנסיכה הקסומה התעוררה לה משנתה – לאמא מבוהלת ומצחיקה, שהניקה אותה ומיד רשמה בפנקס שליד מיטתה. כל תזוזה ופעולה והתיעוד המצחיק נמשך כמה ימים עד שנרגעו להם העניינים.
