מוטיבציה – הנעה והנאה

מוטיבציה – הנעה והנאה – מאת טליה אייזנשטיין  

סוף השבוע הבא עלינו לטובה, מבשר לי שהגיע הזמן לשבת ולכתוב את הפוסט השבועי. עד לרגע ההקלדה בפועל אין לי שום מושג מה ייכתב. כתוצאה מחוסר ידיעה זה, לצד אוטוסטראדות של מחשבות, חוזר לו אותו ריטואל טרום הקלדתי. סריקת מחשבותיי אינה מרמזת על האפשרות לדוג דג לשבת. חכתי דגה שוב ושוב סרדין קטן בדמות "אין לי מה לכתוב". "אין לי מוטיבציה", "אין לי הנעה".
באותה המידה גם כאשר נדמה לי כי נבחר לו נושא כלשהו, הוא כה רחב, ששוב אינני יודעת היכן ההתחלה והיכן הסוף .וכך מחשבותיי נודדות לכל כיוון אפשרי והדבר היחיד שהן מצליחות לעשות זה למשוך את התחת שלי מהכסא אשר אל מול המקלדת. בסופו של יום חוש האחריות המפותח שלי מצליח להתגבר על להקת מחשבותיי.

חשבתי לעצמי כמה אנרגיה וזמן אני משקיעה בלא לעשות, בלא ליצור. ואם העשייה היא הזרוע המבצעת של החשיבה,
ואני אינני מצליחה להוציא לפועל את רצונותיי (לאו דווקא בתחום הכתיבה) משהו מבפנים מונע ממני , עוצר אותי מלעשות. הרי ברור (מרגע זה) שאם קיימת מחשבה "שאין לי מה לכתוב" ואני בוחרת להאמין בה – התוצאה תהיה שלא יהיה לי מה לכתוב. כך גם לגבי כל דבר במציאות חיינו שדורש את תגובתנו .

אם נמצא את עצמנו ניצבים מול "בעיה" כלשהי ונאמין לדוגמא כי "אין לי פתרון" – התוצאה תהיה שימור של אותה בעיה . במציאות חיינו בתקופות כאלו ואחרות מתעוררות "בעיות". "בעיות" מצביעות על כך שדרוש שינוי. שינוי בסה"כ מעיר אותנו משנתנו ומחזיר אותנו חזרה לזרם החיים. כאשר אנו "ערים" לחיינו, יצר ויצירתיות עולים בנו באופן טבעי ומספקים את הפתרון המיוחל.

לעיתים "בעיה" מסוימת טורדת את מנוחתנו כך שהיא תופסת את כל במת חיינו. וכך שאר חיינו שמעבר "לבעיה" נמצאים במצב של pause. עצירה. מה שגורם לבעיה להיות הרבה יותר גדולה ממה שהיא. לעיתים אנו בוחרים שלא לפתור "בעיה", או לשחרר "בעיה" (שפתרונה ידוע לנו) במשך חודשים או שנים. כבר אמרו חכמינו ש"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".

אם כך מה בכל זאת גורם למשאבי האנרגיה שלנו להידלדל ? ההתמקדות הבלתי פוסקת בבעיה – (בלמה ?) במקום בפתרון (באיך?) הלמה שלנו – נלחם ומתנגד למציאות. המציאות היא אותו המקום בו אנו נמצאים ברגע זה של חיינו. הלמה הוא מקום שמוביל לככה זה וזהו. שאלת האיך – מקבלת את המציאות כמרחב של יצירה, ומתוך שכך מאפשרת את הזרימה אל עבר ערוצים חדשים. האיך מוביל אותנו לכיוון הנעה ומשם קצרה הדרך לעשייה .

על מנת להחזיר "בעיה" לקנקנה, יש לרוקן את הצטברות האנרגיה (המחשבתית – רגשית) שהשקענו בה . קופת החיסכון הזו למעשה גרמה לגירעון . שחרור האנרגיה מ"בעיה" משחרר אותנו, ומפנה את תשומת ליבנו לשאר חיינו.
התקדמות בזרם החיים לצד בעיות שונות, יוביל לפתרונות בזמן ובמקום הנכון . כשהמוח עמוס – תשומת ליבנו היא בראש ולא בלב ולכן נדמה לנו שליבנו נסגר . אפשר לדמיין את עומס המחשבות כהמוני אנשים הנדחקים באולם (המוח). אין אפשרות להכניס סיכה . אין יוצא ואין בא. על מנת לאפשר את ה"פתרונות", היצירתיות, הזרימה, החיים
עלינו לפנות מאסה מסוימת ממוחנו. לפרק אנרגיה .פירוק אנרגיה מתאפשרת על ידי הפניית האנרגיה מבפנים החוצה.

הנטייה הנלמדת שלנו בתקופות של כאב וקושי היא להיסגר. על הלימוד השגוי הזה – שילמתי באופן אישי במשך שנים מחיר כבד. התבצרתי עמוק בתוך מבצר הכאב והקשיים – ובעצם ע"י הסגירות והכיווץ גרמתי לאנרגיה הכלואה להסתובב במעגל פנימי ההולך וגדל ללא מוצא . אותו השימור גורם לכך שנחווה את אותו טווח רגשי כלוא משתקף בחיינו החיצוניים . מה שמצביע על כך שמוקד תשומת הלב בחיינו לא השתנה.

ההרגל – המעוניין בשימור עצמו – משכנע אותנו פעמים רבות שלא כדאי לנו להשקיע ולעשות דבר כזה או אחר.
בפועל לאחר מעשה – מתברר לנו שבחירה שונה – מילאה את מצבוריי האנרגיה שלנו. כלומר עלינו לקחת בחירה – להתחייב – ולפעול בכיוון אחר ממה שאנו מורגלים. התחייבות – יוצרת התמדה – והתמדה סוללת מדי יום את
הנתיב החדש והמיוחל. כך אנו יוצרים יש מאין !

אם אחזור לתחילת הפוסט כדוגמא – הייתה לי "בעיה" – שימרתי אותה במשך כל היום (ויום קודם אף התחלתי להכין את עצמי) על ידי התמקדות באמונה "אין לי מה לכתוב" . מכיוון שהתחייבתי לעצמי לכתוב פוסט שבועי – לקחתי אחריות על כך, והתחלתי לכתוב בפועל . בניגוד לאמונה שלי ש "אין לי מה לכתוב". תוך כדי כתיבה של משפטים רבים, ראיתי שכן יש לי מה לכתוב . ישנה אנרגיה שמתרוקנת . וזה מה שחשוב !
לאחר ההתרוקנות החלה נביעה פנימית אשר עזרה לרקום
את כל החומרים לכדי תמונה ברורה, בדמות פוסט זה.

היכולת להניע את עצמנו,
מפתחת את היצירתיות שלנו.
יצירה היא הנעה והנאה,
חיינו הם יצירה אינסופית .