מורן אייזנשטיין | Emush השראה, העצמה, ידע. להעלות את הערך העצמי, להשתחרר ממערכת יחסים נרקיסיסטית. להתעדכן בתאריכי הרצאות, סדנאות וקורסים דיגיטליים.
בדיקת מי שפיר – מאת מורן אייזנשטיין 
תסכימו איתי (או שלא), בעיניי אחד הדברים הכי חשובים שצריך לעבור זו בדיקת מי שפיר. רק המחשבה על המחט הענקית שחודרת לתוך הבטן, קרוב קרוב לתינוק ששוכב שם יכולה לזעזע. אז נכון שהיום רואים במסך טלוויזיה לאן המחט חודרת ושהיא אכן רחוקה מהעובר, אבל עדיין פחד אלוהים. התיעצתי עם הרופא שלי, ומכיוון שכול הבדיקות שלי היו בסדר גמור, הייתה לי אפשרות בחירה שלא לבצע את הבדיקה. הרופא אמר שהוא מתייחס אלי כמו הבת שלו, ומכיוון שכך, לבת שלו הוא יגיד לעשות את הבדיקה. הבדיקה הזו פוסלת מומים נוספים בעובר שלא רואים בבדיקות שעשית. ואם יש אחוז ולו קטן שיש משהו, למה לקחת סיכון שחלילה יש משהו לעובר. האמת, אני לא יודעת ממה יותר פחדתי מביצוע הבדיקה, או שחלילה לא אעשה ואצטער. הרי רק המחשבה שחיכיתי לבייבי הזה כל כך הרבה זמן, ושאולי יקרה לו משהו אני אמות. למרות כול הפחדים והחשש החלטתי לבצע את בדיקת מי שפיר. איזה לילה עברתי לפני. כמה בכיתי, כמה פחדתי.
מהנורא מכול – מהזריקה. הרי אני שונאת זריקות. גם בבדיקת דם פשוטה אני מבקשת מחט של תינוקות. אבל זהו, הגיע הבוקר והגעתי לאסותא. כמובן שוב צריך לחתום על טפסים שאת יודעת מה הסיכון, שאולי את תמותי, ואולי העובר, אבל העצוב פה שאנחנו חותמות. כי מבטיחים לנו שזה רק אחת ל..קורה משהו. שזה נדיר. כמה סיפורים באמת שמעת על מקרים קשים של בדיקה כזו..? והנה לצערי הרב לפני חודש פורסם המקרה של הבחורה שאיבדה את התינוק והיא במצב קשה. אוי אלוהים כמה זה נורא. כמה קשה לשאת את זה. כולי תפילה שהיא תשוב לעצמה בריאה בגוף ובנפש, ובמהרה אלוקים ישלח לה עוד ילד, אפילו תאומים. הסתכלתי על כול הנשים שהיו איתי בחדר, הן הסתכלו עליי, כולן מבינות אחת את השנייה. בלי מילים, רק במבט עיניים, הפחד נראה. זהו, הגיע תורי, משותקת נכנסתי לחדר. שוכבת על המיטה, בוכה כאילו אין מחר.
מחטאים לי את הבטן, אומרים לי לא להסתכל. זה צ'יק צ'ק ייגמר. תנשמי עמוק ואל תכווצי את הגוף. כאילו שזה תלוי בי. הגוף מגיב לבד לפחד, משתק אותי. אז כיווצתי חזק ואז תקעו את המחט והוציאו טיפת נוזל ממי השפיר. אוי זה כאב לי ,אוי אני אחרי זה, אוי מה יהיה עכשיו? 3 ימים לא לזוז מהמיטה, לא להתאמץ. להתקלח זה לא מאמץ? חזרתי הביתה עם אימא שבאה לשמור עליי שלא אעשה כלום. איזה כיף שיש אימא אה? מה היינו עושות בלעדיהן? חבל שאבא שלי לא בחיים, ללוות אותי ולהיות לצידי. אחרי 3 ימים, או יותר נכון שבוע שלא זזתי, הבנתי שהכול בסדר. לא היה דימום, לא היו כאבים ברחם, הכול עבר בשלום. קשה לי להגיד או להמליץ לעשות את בדיקת מי שפיר או לא. מה שבטוח שישנתי בשקט מהידיעה שהילד שלי בריא ולפחות הוא לא יצא לעולם עם קשיים. בתור מישהי שמתנדבת בבתי חולים ובעמותות, אני רואה מה הקשיים של הורים עם ילדים לא בריאים. אני אפילו לא אוהבת את המילה מוגבלים. אז לי זה נתן שקט, מה שלא היה קורה אם לא הייתי עושה את הבדיקה. ואז הייתי צריכה לעבור עוד חמישה וקצת חודשים כדי לגלות אם פעלתי נכון או לא. אז למי שעושה שיעבור לך קל ומהר ואל תקחו אותי כדוגמא אני שיא הפחדנית וממש לא יודעת לסבול כאב.
