כשהאושר בא מהנשמה

כשהאושר בא מהנשמה –
סיפור ההריון והלידה מאת דנית הרוש    

הכל התחיל לפני 10 שנים. התחתנתי ב- 3.03.02 הייתי אז רק בת 18 בדיוק אבל הייתה זאת אהבה ממבט ראשון…. ומכאן מתחיל הסיפור שלי לילד…הזמן עובר ועוד שנה חולפת ואין היריון. והלחץ גובר ואנשים מתחילים לדבר ואין כלום. נכנסתי כבר ללחץ והחלטתי ללכת לרופא נשים והתחילו הבדיקות של מעקב מחזור ביוץ וכו'…. אחרי חצי שנה של מעקב שבו הכל היה תקין לחלוטין הגיע תורו של הגבר לעבור בדיקות. ואז הסתבר שהזרע ממש חלש. נשלחנו לטיפולי i.v.f
(הפריית מבחנה). התכנסנו בתוך עצמנו, לקחנו את זה ממש קשה. איך זוג צעיר מתחיל במירוץ אחרי הילד ??? בשנת 2004 היה זה הטיפול הראשון של i.v.f והוא לא צלח. לקחתי את זה ממש קשה, הייתי שבורה, לא יצאתי כמעט מהבית. לא יכלתי לשמוע על נשים בהריון ולא לראות נשים בהריון … אבל החלטתי לאסוף את השברים והלכתי עם זה עד הסוף. בכל הכוח וכנגד כל הסיכויים אחרי 5 שנים חזרתי שוב לטיפול.

לקראת סוף 2009 עברתי שוב טיפול שלא צלח אבל לא וויתרתי לעצמי ולא נתתי לעצמי לישקוע בזה שוב. ומייד כעבור חודש שוב עשיתי הפרייה. תאריך הווסת האחרונה שלי הייתה 01.02.10 ובתאריך 14.03.10 התקשרו מביה"ח להודיע לי שאני בהריון. צרחתי מאושר לא האמנתי שזה קורה לי. הייתי כל כך מאושרת אבל במשך 9 חודשים גם חששתי. ההריון הזה היה מאוד יקר לנו ושמרתי עליו מכל משמר .בחודש 5 נכנסתי קצת לדאון מהלחץ כי זה כבר ממש מתקרב, וזה אמיתי ואני עומדת להיות אמא. שזה נורא שימח אותי אבל גם הלחיץ אותי שוב. אנחנו חיים בלי ילדים 8 שנים "התרגלנו" לשיגרה שלנו ללבד שלנו זה נורא הלחיץ אותי אבל בגדול זה סתם היה חשש מהלידה עצמה שהחל מזה שהיה לי מיעוט במי שפיר. הייתי שבוע 39 אישפזו אותי בביה"ח בתאריך 30.10.10 להשגחה במשך 4 ימים. ואז הוחלט 04.11.10 לעשות לי זירוז עם בלון. נורא התרגשתי שום דבר לא כאב לי. העיקר שעוד כמה שעות אני אפגוש את האוצר שחלמתי עליו במשך שנים.

אז את הבלון שמו לי בשעה 14:00 ובשעה 23:00 הייתה לי פתיחה של 3. הצירים לא היו כל כך כואבים. הכניסו אותי לחדר לידה הכינו אותי מוניטור וכו…. ואז ביקשתי אפידורל. סתם אמרתי יאללה לפני שיהיה ממש כואב ניקח מעכשיו. הרופא הסכים אמר שזו גם ככה לידה ראשונה וזה פתיחה כתוצאה מזירוז אז זה יקח שעות. נתנו לי אפידורל זה ממש סבבה עד שההרדמה התחילה לעלות לבטן ולחזה וקשה לי לנשום וקשה לי לדבר. ביקשתי שיפסיקו לי את זה לגמרי ( כבר היה לי פתיחה של 6 השעה 05:00 בבוקר). טוב ההרדמה מתחילה להיתפוגג לאט לאט השעה 09:00 בבוקר בדיקה יש פתיחה של 10 איזה יופי ואני בלי אפידורל. המיילדת אומרת לי תתחילי ללחוץ ואני צועקת לה מההההההההה איך אני יעשה את זה בלי אפידורל את נורמלית? עכשיו תיתנו לי לפחות קצת משהו שיטשטש את הכאב. המיילדת מרגיעה אותי אומרת לי שאי אפשר וחבל על הזמן יאללה לעבודה. ואני לוחצת ולוחצת וזה לא נגמר וכל שנייה כמו נצח, והשתדלתי לא לצעוק ולא לקלל ואני חדורת מטרה ממשיכה ללחוץ במשך שעה ו-45 דק'. הראש יוצא יאללה אני ממשיכה ומתפתלת מכאבים ואז הוא הגיח לאוויר העולם קטנטן במשקל 2.700 ק"ג יפייפה ונקי בלי טיפת ליכלוך. ואז קרה לי משהו עילאי החזקתי אותו אבל ראיתי את עצמי צופה עליו ועליי מהצד. מוזר אהה אמרו לי שזה קורה כאשר האושר בא מהנשמה בעוצמות ממש חזקות זה היה רגע שאני לא אשכח לעולם … ועל זה אומרים "בצער תלדי בנים" כי את הכאב אני ממש לא זוכרת רק את החוויה ….. ולקטן שהיום הוא כבר בן 9 חודשים קוראים טוהר דוד. נהנתי לשתף אותכן בנות בחוויה האישית שלי למרות שזה בקצרה בלי להיכנס הרבה לפרטים. המסר שלי אליכן הוא שאסור לוותר בחיים ותמיד לשים את המטרה מול העיניים ולהיסתער עליה בכל הכוחות שדרושים לכך, כי המהות שלנו בחיים (הנשים) זה שיקראו לנו "אמא" !