עמוד ראשי / הריון ולידה / סיפורי לידה - משתפות / על להתחבר לתינוק ולהפוך לאמא ? לא מיד

על להתחבר לתינוק ולהפוך לאמא ? לא מיד

רוזית לביאן משתפת לאתר emush על להתחבר לתינוק ולהפוך לאמא? לא מיד

להתחבר לתינוק ולהפוך לאמא? לא מיד מאת: רוזית לביאן 

ביום ה-25.08.09 בשעה 07:18 זה קרה. בני בכורי נולד ושמו בישראל רוי. חיבור של שמי ושמו של בעלי יניב. את חווית הצירים הנוראית אספר בקצרה. זה התחיל כבר שלושה ימים קודם. בשעות הבוקר המוקדמות נסעתי יחד עם אימי לבית החולים ( חשוב לציין שאני גרה בהוד השרון וילדתי בבית החולים בנהריה, ולכן בעלי לא היה איתי כי הוא היה בבית בהוד השרון ואני הגעתי לצפון למשפחתי טרם הלידה).כאשר הגעתי לבית החולים הצירים פסקו, אך השאירו אותי למעקב. עוברים יומיים וחצי של חוסר וודאות – אין צירים, אין תנועות עובריות מרובות, אבל יש לחץ כבד מצד הצוות המקצועי לתת לי זירוז. מכיוון שאיני מרגישה כ"כ את העובר. החלטתי לקבל זירוז. זירוז זו חוויה לא נעימה בלשון המעטה. ביום שני בשעה 12:00 בצהריים ירדתי "ללובי" (חדר המתנה לקראת חדר לידה) לקבלת זירוז. ברגע החדרת הזירוז לגוף התחילו צירים מטורפים להגיע. אך לצערי ללא פתיחה. וככה עברו להן כמעט 12 שעות. ככל שהזמן עבר "ראיתי" את אלוהים. בתקופה זו שפעת החזירים הייתה באופנה וכאשר הצוות הרפואי ראה כי אין התקדמות שלחו את אימי ואת בעלי הביתה. כעבור שעתיים ירדו לי המים. הוציאו לי את הזירוז מהגוף והטיסו אותי לחדר לידה כי כבר הייתה פתיחה של 4 וישששששששששש אפשר לקבל אפידורל. לחיצות ועוד לחיצות הגוף כבר עייף והבייבי לא מוכן לצאת. נכנסה רופאה גורילה טיפסה על בטני והופ יצא הנסיך . בשעה טובה משפחת לביאן בנכם הבכור נולד – מזל טוב !!!

סיפורי מתחיל כאן. הגענו הביתה (לבית של סבא וסבתא) מאושרים אך כואבים ( תפרים). מנסים להתרגל לרכש החדש שנוסף. עובר יום ועוד יום ואני לא מצליחה להתחבר לנסיך. הוא מקסים, הוא מדהים, הוא ילד טוב, אך משהו מפריע ואיני יודעת מה? עברו שבועיים מהלידה פתאום התחלתי לכאוב, הגוף כאב נורא, התחילו התקפי בכי. התחלתי לפחד להישאר לבד עם הילד. ביקשתי כל הזמן שיהיו איתי אנשים. הייתי מתקשרת במהלך היום לאימי שתחזור מהעבודה. חברות היו באות והייתי מבקשת מהן להחליף תיתול, להאכיל, הרגשתי לא שייכת. ניגשתי לרופא המשפחה כדי לעשות בדיקות כלליות. סיפרתי לו שכואב לי הגוף. נשלחתי לעשות כל מיני בדיקות שהראו כי יש לי אבנים בכיס מרה. לכאורה נפתרה הבעיה. כואב לי משמע אני צריכה לעבור ניתוח.

אך זה לא נכון, עדין לא התייחסתי לילדי כבני אלא כאחי. גם הייתי תמיד "דואגת" לעדכנו בזה " רוי נעים מאוד" הייתי אומרת לו "אני רוזית אחותך הגדולה". התברכתי במשפחה מדהימה ותומכת שדאגה לי בכל רגע ורגע. אימי שתתברך ביקשה ממני שאצא להיפגש בכל ערב עם חברות כדי שלא אהיה כל היום עם הפיג'מה עלי, והיא תישאר לשמור על רוי. כך היה 3 חודשים. לאט לאט התחלתי לדבר על הפחדים שלי עם כל סובבי, והבנתי שמה שאני מרגישה זה טבעי. ושישנן נשים שלא מיד מתחברות לילדן, ושזה שקר שאיך שהילד יוצא מרחמך עפים באוויר ניצוצות של אהבה. אני הרגשתי באותה תקופה פשוט חמלה על הייצור ולא מעבר. חזרנו הביתה לאחר שלושה חודשים של למידה, החלמה וקבלה. עברו כמעט שנתיים מאז, ואני חייבת לציין שאני מאוהבת במלאך שלי. אני אמא מטורפת ולא תרתי משמע אני פשוט מטורפת על הנסיך שלי.
תודה לאל וברוך השם אני החלמתי, ורק לאחר החלמתי הנפשית והפיזית הצלחתי להיות אמא ורעייה מושלמת.

השאר תגובה

האימייל שלך לא יפורסם.

גלול למעלה
דילוג לתוכן