סיפור הלידה שלי – לידה טבעית

סיפור הלידה שלי לידה טבעית – מאת יפעת לוגאסי  

אני בת 39 אמא לשני ילדים מקסימים, גאיה בת 4.5 ויואב בן 1.2. שניהם תוצר של הפריה חוץ גופית. האחת שנעשתה בדרום אפריקה (בזמן שליחות ממלכתית) והשניה בארץ. את גאיה בכורתי ילדתי בארץ. ההריון היה תקין הלידה קצת פחות. זה נגמר בוואקום ללא חתך יזום עם הרבה קרעים ומלא תפרים אבל מי זוכר את הכאב. הורמון השכחה עובד חזק. לאחר הלידה שלה סבלתי מרעלת שלאחר לידה ושכבתי שבוע בבית חולים, בעוד היא מטופלת בבית ע"י אמי היקרה ובעלי. התעקשתי להיניק אותה, כך שפעמיים ביום היו מגיעים אליי שליחים ואני הייתי שואבת חלב במסירות. בלידה זו הייתי ספוגת אפידורל והרגשתי שזה לא משפיע עליי כ"כ טוב, ולכן קיבלתי החלטה בהריון האחרון שאני עושה מאמצים עילאיים להתרחק מאפידורל. ומה לא עשיתי? לקחתי קורס הכנה ללידה באופן פרטי, שכרתי את שירותיה של דולה מאיזור השרון שהמליצו לי עליה רבות.

ואכן הגעתי לפגישה עימה יחסית מאוחר, בשבוע 35 לערך. עדיין לא ידעתי שאני עומדת לעבור לידה טבעית. היא ציידה אותי בכל מיני דוגמיות וקרמים שהשד יודע איך תורמים (הכל גנטיקה בסופו של דבר) למיצוק העור. בין שאר הדברים צויידתי גם בטיפות שנקראות "קל לידה" המכילות כל מיני תמציות צמחים (עלי פטל ושאר ירקות). ואני כמו חיילת טובה פעלתי עפ"י הוראותיה והחלתי ליטול את הטיפות בשבוע 37. אינני יודעת מה בדיוק קרה ואיך אבל בתסריט הכי פרוע שלי לא חשבתי שכך יהיה. וכך היה: בשבוע 38 + 3 (יומיים לאחר שבעלי חזר מחו"ל, והוא אגב קצת אולד פאשן ואם זה תלוי בו הוא לא היה רוצה להיות בחדר לידה, אני לא הותרתי לו ברירה בלידה הראשונה) החלטנו לצאת למסעדה עם חברים. הפקדנו את ילדתנו האהובה אצל הוריי והמשכנו לחגיגה קולינארית של סוף הריון. שבנו הבייתה בשתיים בלילה.

לקראת ארבע וחצי בבוקר התעוררתי והרגשתי צורך עז להתרוקן, מין חוקן טבעי. וכך היה. חזרתי לישון ובחמש התחלתי להרגיש משהו. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, אוקיי השעה חמש, בוא נראה כמה דקות יעברו עד המיחוש הבא? ואז ירדו המים. הערתי את אילן ואמרתי לו, הנה זה מתחיל ובראשי חלפה מחשבה שזה הולך להיות יום ארוך ומייגע. קמתי והתקלחתי. אילן שאל אותי אם גם הוא יכול להתקלח, כמובן שאפשרתי לו כי אמרתי לעצמי, מסכן, הוא הולך לבלות יום ארוך במיוחד במקום שאינו סימפטי כ"כ עבורו. ואז הגיע שלב הקפה "אפשר קפה" הוא שואל ואני אומרת נו טוב שישתה קפה אבל המיחושים כבר אינם מיחושים אלא כאבים של ממש. בשלב ה"מאמי איפה שמת את החמאת בוטנים" נשברתי והתפרצתי "עזוב את הפאקן טוסט ובוא נצא כבר". דקה לפני כן עוד הספקתי לעדכן את אמי היקרה שאני בדרך לבלינסון. את הדולה אמרתי שאעדכן בדרך לביה"ח. אנחנו כבר בדלת ועכשיו הוא צריך לשירותים ואני כבר יוצאת מהכלים אבל מה אפשר לעשות כשגבר צריך לשירותים לא תאפשרי לו? יצאנו סופסוף מהבית ובמעלית זה הכה בי כ"כ חזק ואמרתי לאילן שאני חייבת להגיע לשירותים עכשיוווווו !!!

הוא הביט בי במבט מבוהל כאילו אומר "בבקשה אל תעשיי לי את זה, אני לא אעמוד בזה". ן הוא בהה בי מס' שניות ולקח את החלטה הכי נבונה ואמר "אני מזמין אמבולנס". הוא הזמין אמבולנס והמוקדנית אמרה לו שידאג לי למקום על המיטה מרופד במגבות נקיות. היא נתנה לו תחושה שתוך כמה דקות הם שם אבל הוא לא תאר לעצמו שכל העניין עצמו יארך כמה דקות. אני שוכבת לי על המיטה זועקת מכאב (לא נעים להגיד אבל התחושה היא שיש אבטיח בישבן והוא צריך לצאת משם), מרוכזת כל כולי בחווית הכאב. ואז הוא מביט בי חסר אונים כשהוא רואה את הראש מבצבץ, לא תכננו לידה טבעית, "מה עושים אלוהים אדירים" ואנחנו כמו שנשים יודעות להיות גם ברגעים כאלו מתפעלות. ואני אמרתי לו גש תקרא לשכנה ממול (השעה חמש בבוקר). הוא יוצא והולם בדלת שלהם בחוזקה והנה היא מגיעה הישועה, השכנה שעוברת ממהירות 0 ל180 בשניה וחצי. היא מסתכלת עליי ושואלת מה עושים? היא הולכת לשטוף ידיים וכשהיא חוזרת הוא פשוט מחליק החוצה לתוך הידיים שלה. הוא פשוט החליט שהגיע הזמן מבחינתו וכל השאר לא חשוב. מד"א הגיעו שבע דקות אחרי הדרמה. הוא שכב עלי כ"כ מתוק וזו היתה חוויה באמת מדהימה, התרגשות ענקית ואני עדיין לא קולטת את גודל החוויה. מד"א הגיעו וחתכו את חבל הטבור. נסענו לבית החולים במהרה כי מבחינתם הלידה לא תמה עד אשר השיליה אינה בחוץ, מה גם שביקשתי להקפיא דם טבורי ולא האמנתי שזה יהיה אפשרי אבל גם זה הצליח בסופו של דבר…