סיפור הלידה שלי – על לידה מוקדמת

היי מורן…אני בת 25 וילדתי את בני עתי לפני 3 חודשים בשבוע 34+3. זה הריון ראשון ולידה ראשונה עבורי. מה שאני עומדת לספר לך עכשיו השאיר אצלי חותם וצלקת עמוקה. אושפזתי בלילה של יום ד' בבית חולים רמב"ם בשל חשד לרעלת הריון, לחץ דם בשמיים וחלבון בשתן. מידי יום עשו לי מוניטור וחיכו לשבוע 36 לילד אותי. בשבת בבוקר העירו אותי מוקדם מהרגיל למוניטור ואני כעסתי כי רציתי לישון. בהפצרת האחות ניגשתי למוניטור. שכבתי שם לבדי, חצי ישנה. (בעלי לא תיכנן להגיע מוקדם) ופתאום, דהירות המוניטור החלו להאט והמוניטור תוך מס' שניות הראה דופק 40. מתוך בלבול ולחץ צרחתי לאחות, וראיתי מסוף המסדרון צוות שלם שרץ לעברי. הם טרקו את הדלת, הפשיטו אותי, עשו גירוי לראש העובר באמצעות הפרדת קרומים, חיברו למכשיר הנשמה, לאינפוזיה עד שהדופק חזר. שכבתי שם המומה כשהודיעו לי: "את מפתחת משהו וכתוצאה מכך צריך להיכנס לחדר לידה." הזעקתי את בעלי שחשב שאני צוחקת ועוד עצר בדרך לקנות קרואסונים. כשהגיע בדיוק הכניסו אותי לחדר לידה. אני עולה על המיטה מבולבלת, שוב מחברים אותי למוניטור והאחות יוצאת להביא מבחנות לקחת דם. עניין של שניות והדופק שוב עומד על 38. מכאן התחיל הסיוט הגדול של חיי. בשניות הועברתי בריצה לאלונקה ובצרחות אימים של הרופא להזעיק מרדים ורופא מטיפול נמרץ פגים. בעלי רץ אחרי המיטה ופתאום עוצרים אותו – "אסור להיכנס לניתוח חירום". הדלת נסגרת ואני רואה אותו בוכה. נכנסתי לאטרף בכיתי בלי לנשום ובינתיים קושרים אותי ומכינים הכל ואני לא מצליחה להירגע. המרדים מלטף את הפנים והרופא עוצר הכל ומסביר שאם אני לא ארגע לא יוכלו להרדים אותי וחייבים להוציא את התינוק…ואני?! אני שואלת את הרופא "אני אמות?! אני אתעורר מהניתוח?!" הוא מחייך ואומר "לא תרגישי שישנת". התעוררתי בחדר התאוששות מרגישה נורא בטוחה שהמוניטור שמצפצף מבשר על מותי עוד רגע, הבעל נכנס בוכה ומראה לי תמונה של הילד. מוציאים את המיטה ממקמים בחדר יולדות א. בא לי שכולם ילכו, לא בא לי לראות אף אחד ואני לא מצליחה לשאול על הילד ידעתי רק שהוא חי ובריא זה הספיק לי. בערב התעקשתי לקום. שתיתי תה וקמתי הרגשה נוראית. מטיילת במסדרון יושבת לבד בכניסה רואה את כולן הולכות עם האמבטיה השקופה כשבתוכה תינוק ורדרד…ואז זה בא…הבכי. אם בכלל את מצליחה לבכות….הכל כואב…חתכו מצד לצד מסבירה האחות פי 3 מקיסרי רגיל ואל תבכי יבוא הבוקר תלכי לפגייה…ואני לבד!!!!! והוא לבד!!!! לא הרגיש יד של אמא מה הוא מבין רק בן כמה שעות והוא ל-ב-ד!!!! חיכיתי עד הבוקר נכנסתי לבד להתקלח לא רציתי אף אחד לבשתי פיג׳מה מהבית התאפרתי וחיכיתי לבעלי. המפגש בפגייה מעלה בי דמעות גם עכשיו. הוא היה קטנטן ושברירי. כששמע את הקול שלי פקח עיניים. מנקודה זו התחילו שבועיים וחצי נוספים של סבל, הכוללים שני התקפי חרדה בלילה בבית חולים. לילות בהם הייתי בטוחה שאני נרדמת ולא קמה יותר. הבחור הקטן שנבחר לו השם עתי (בפגיה נותנים שמות רק למי שיש סיכוי שישרוד וישתחרר) לא אכל וניזון מזונדה. כל יום יצאתי בוכה לבית ריק ולחדר מיותם. נקודת האור שלי הייתה בזכות משקלו הגבוה שנולד 2.500 ק"ג והעובדה שהתחיל לאכול…וכך לאחר שבועיים וחצי בשמחת תורה השתחררנו הביתה. עברתי גיהנום ואני אשקר אם אגיד שהוא מאחוריי. לידה ראשונה כמו שאת פוחדת מהזירוז אני פוחדת מלחיות את הסרט שוב. הייתי פעילה בהריון אמרתי כל הזמן ככה הוא ייצא מוקדם לא בשבוע 42 והנה בכלל לא נכנסתי לחודש תשיעי. מה שרציתי רק להגיד שאני מבינה אותך, ההריון הוא תקופה מטלטלת, בייחוד עם תאומים. קחי את החוויה שלי ותנסי לשמוח. צרת רבים חצי נחמה. אני מקווה בשבילך שההריון יעבור מהר ובלי ניתוח קיסרי. לידה קלה ובזמן, ושתצאי בידיים מלאות ובלי פגיות!!!!!!