קוראים לי מורן ואני פוחדת

כשהייתי ילדה רציתי לטרוף את העולם, עליתי על רכבות הרים הכי מפחידות, עזבתי את הבית בגיל 20 לבד לתל אביב, יצאתי עם גברים שבכלל לא התאימו לי, מה חשבתי לעצמי?! אפשר להגיד שהתנסתי בדברים שהיום לא הייתי חושבת עליהם כלל, בטח שלא להתנסות בהם…

כשאת צעירה ואין לך דאגות, את לא תמיד חושבת על המחר, לרוב את חיה את הרגע, לא חוסכת שקל לבן ליום שחור, לא חושבת מתי תקומי בבוקר, ולפני 11 לא פותחת את העיניים…בטח ובטח לא עוברות לך מחשבות בראש: רגע נשאר חיתול אחרון, חייבת לקנות אוכל לתינוק, אויש יש לי חמש מכונות כביסה לעשות, את לא מתכננת את היום ככה שתוכלי לישון קצת כדי שיהיה לך כוח לטפל במישהו אחר, כשאנחנו רווקות וצעירות אנחנו לרוב מרוכזות ודואגות רק לעצמינו…

חרדות? פחדים? דאגות?! מי בכלל היה ער לעומק של הרגשות האלה?

חלפו להן השנים ואני חטפתי כמה כאפות מכל ה"אמיצות" הזאת שלי והפכתי להיות אימא בישראל, ובד בבד גיליתי את נפלאות החרדה, הדאגה, הפחד… מהרגע שאת מתעוררת בבוקר את בפחד עצום על ילדייך, זו כנראה תחושה שרק כשאת הופכת להיות אימא את יכולה באמת להבין את זה…

נכון להיום הילדים שלי כל כך קטנים שאני יכולה לגונן עליהם, להשאיר אותם קרוב אליי, אבל מה ארגיש ביום שהם כבר יהיו יותר עצמאיים ויסתובבו לי ברחובות?!

אז קוראים לי מורן ואני אמא ואני פוחדת…לפעמים אני חושבת לעצמי שצריכה להיות קבוצה כזאת של אימהות חרדתיות, שנפגשות פעם בשבוע ופשוט משחררות את כול מה שיש להן על הלב…למה לא בעצם?!

לפעמים, אני מתגעגעת לילדה הזאת שהייתי…אותה ילדה שלא פחדה מכלום, זו שהסתובבה בעולם כאילו אין מחר והדבר היחיד שהדאיג אותי זה איזו נעל תתאים לשמלה ואיזה לק יתאים לנעל ולאיזה מועדון אצא בערב לכבוש כל גבר…אותה ילדה אמיצה שעזבה את הבית בגיל צעיר עם מזוודה, בלי דאגות, רק במטרה לכבוש את העולם.

אני באמת לא מתחרטת על כלום, לא הייתי משנה דבר בחיי, ההישג הכי גדול שלי היום זה להיות אימא ל-3 גוזלים קטנים, הדבר היחיד שהייתי רוצה לשנות זה את החרדות שלי אבל אני יודעת שזה אף פעם לא ישתנה כמו שאימא שלי אומרת לי ״אימא אף פעם לא ישנה בלילה עד שהיא לא שומעת את הדלת של הבית נפתחת״…

.