מכתב לבעלי האהוב ובכלל לכול הבעלים באשר הם…
בעלי היקר, עברת איתי 9 חודשים של הריון ראשון ומרגש, בטוחה שהרבה פעמים רצית לברוח מהבית, הסתכלת לשמיים ואמרת לעצמך מי זאת האישה הזאת?!
אבל בסופו של התהליך הבאנו לעולם ילד מדהים, מרגש, אוהב שמסב לנו אושר רב, אריאלי. כן, אני מודה לא הייתי האישה הכי מתוקה, נסבלת, חמודה, חביבה, וסבלנית בעולם, אבל לצערי לעולם לא תוכל להבין גם אם ממש תתעקש מה עבר עליי…אתה לא אשם זה הטבע האנושי, אף גבר לא באמת יכול להבין אישה בהריון ומה עובר עליה, אתם יכולים לנסות, להגיד שאתם מבינים, להביא איזה משהו טעים כשבא לנו, לחבק, לסמס מילות אהבה, אך לעולם לא תוכלו באמת להכיל את התחושה שמשתלטת עלינו בהריון. בסופו של דבר זה משהו שאנחנו מתמודדות איתו לבד. הבחילות, העייפות, הכאבים (ברור שזה שונה אצל כול אחת) המשקל, הלידה, ההורמונים. זו לא קלישאה, זו לא הצגה זו האמת. אבל לא על זה רציתי לכתוב…
היום אנחנו בהריון השני, ויחסית לזה שאני סוחבת תאומים אני די נסבלת, או שלא…אני יודעת שאתה עושה את המקסימום להיות לצידי, לעזור לפנק להיות מה שאתה יכול, בכול זאת גבר…גברים…רציתי לבקש ממך משהו, בעצם אני בטוחה שכול אישה תזדהה עם זה והמשהו הזה, זה לזכור אותי אחרי הלידה בעזרת השם. אף אחד לא יודע איך אישה תרגיש או תהיה אחרי לידה, בעיקר אני מתפללת להיות בריאה ובריאה נפשית.
פה אתה נכנס לתמונה , אני מבקשת שבין כול ערימות הבקבוקים, הכביסות, החלפת החיתולים, הלילות ללא שינה, כמות האנשים שתסתובב לנו בבית ותעזור לנו ומה לא…?! תזכור שקיימת אישה, אישתך…זאת שעברה 9 חודשי לידה ארוכים ולא פשוטים, זאת שעברה לידה קלה או קשה זה רק השם יודע, זאת שהולכת לא לישון לילות ארוכים, זאת שתסבול ממצבי רוח משתנים ללא שליטתה, אני, אישתך. אני רק מצפה ממך לכמה דברים קטנים שבשבילך הם יהיו לא משמעותיים, אבל לגביי זה יהיה עולם ומלואו. בין כול הבלאגן תזכור להוציא אותי מידי פעם לנשום אוויר, לארוחת בוקר, לסרט, לארוחת ערב רומנטית, למסאז׳ מפנק, תזמין לי אוכל הביתה, פרחים עם מכתב שאתה אוהב אותי, תסמס לי מילות אהבה (לשופינג רק אחרי חודשיים לפחות) אל תשאל אותי אם אני רוצה, אם בא לי לעשות משהו, כי יש סיכוי שגם השאלה הזאת תעצבן אותי…פשוט תזמין!! תזכור שלפני שהיינו אימא ואבא היינו זוג …אהבנו לחיות, לנסוע לחו״ל, ליהנות מהחיים, לצחוק,להתפנק…
הרבה לא מבינים את זה, אבל החלמה של אישה אחרי לידה ולא משנה עם ילד אחד או שניים תלויה בבן זוגה, גבר צריך לזכור שנכון שגם החיים שלו משתנים אבל הרוב נופל על האישה שלו ואם הוא לא ידע לתת לה מלא מלא תשומת לב היא תלך לאיבוד, כי אחרי לידה לצערי אין הרבה תקשורת כול אחד עסוק בעולמו שלו, מנסה להבין מה ישתנה בחייו, בעיקר שזה ילד ראשון. הגבר ממשיך בחייו, מתקלח, מתלבש, שם בושם הולך לעבודה, הדלת נטרקת ואנחנו נשארות בבית עם ייצור קטן חסר אונים שלא תמיד אנחנו יודעות מה לעשות כאימהות טריות, אבל מהרגע שיצאת אנחנו עם התינוק על הידיים, שלא מצליח להירדם, אין לנו זמן לאכול, להתקלח ולשבת רק לרגע קטן לנוח, רגע אחד להירגע ואז אתם מגיעים הביתה לאישה כועסת, ממורמרת, בוכה ולא מבינים מה יש לה? מה כ"כ קשה להיות עם תינוק בבית?! ואז נוצר פער עצום של חוסר הבנה ותקשורת שלצערי ככול שעובר הזמן ולא מבינים מה הבעיה, זה מוביל לפרידה. לפי הסטטיסטיקה רוב הזוגות מתגרשים בשנה הראשונה שנולד התינוק…לי זה מאוד מובן הפער הזה.
אז כול מה שאני מבקשת זה אל תשפוט אותי על מצבי רוח, לפעמים תבלע את הרוק ותנשום עמוק, בחיי שאני לא עושה בכוונה, תזכור אותי, אני אותה אישה נכון כבר אימא, אך עדיין רוצה לחיות, לנשום ולהרגיש שיש חיים מחוץ להחלפת חיתול, בקבוק, היצמדות ללוח זמנים של שינה, אמבטיות ועוד…אותה אישה שעמדה איתך תחת כיפת השמיים ולה נשבעת שתשמור, תגן ותדאג לה.
אז יכול להיות שזה קיטשי מה שאני רוצה ומבקשת אבל זה מה שישאיר אותי שפויה!!!
אוהבת מ׳…( מעדיפה להישאר בעילום שם, חחח)