מורן אייזנשטיין | Emush השראה, העצמה, ידע. להעלות את הערך העצמי, להשתחרר ממערכת יחסים נרקיסיסטית. להתעדכן בתאריכי הרצאות, סדנאות וקורסים דיגיטליים.
הריון תאומים – שבוע 37 מאת מורן אייזנשטיין
כשהייתי אצל הרופא שלי בפעם האחרונה, הוא כמעט הוציא לי תעודת הוקרה של כל הכבוד לי! ממש צל״ש! הוא התרשם מכך שאני מחזיקה מעמד עם הריון תאומים עד שבוע 37! ואני מודה אני שמחה, שמחה על כך שסחבתי עד עכשיו, מודה על זה שהגעתי לשבוע שבו אומרים שהתינוקות לא יהיו בפגייה, כי ברור שבריאותם יותר חשובה לי מהכל…אז אני מנסה לשים את עצמי, את תחושותיי, כאביי, הלילות הארורים שאני עוברת בצד…
מנסה להגיד לעצמי מילות עידוד, עוד קצת, יהיה בסדר, שתהיי אחרי זה תשכחי הכל…כי ככה הבורא ברא את האישה, לשכוח על מנת להביא עוד ילדים לעולם. רק הזיכרון והתחושות נשארים בתת מודע…הזיכרון של הכאב הפיזי נמחק. אני חושבת על כל הנשים שמשתפות אותי בהריון הקשה שלהן, שמירת הריון, צירים בשבוע מוקדם ועוד הרבה סיפורים לא נעימים ואני אומרת לעצמי כן…תמיד יש יותר גרוע, אבל כל אחת חווה כאב בצורה שונה, כל אחת מקבלת את מה שכנראה היא יכולה להתמודד איתו…אז יש יותר גרוע, נכון, אבל זה הגרוע שלי ורק אני סובלת אותו.
אתמול הייתי בטבילת סגולה במקווה, טבילה לחודש 9 בתקווה שהכל יעבור בשלום, היה מרגש וקיוויתי שאולי אולי ועוד אולי אחד פתאום ככה כמו בסיפורים של נשים שחוו את זה קל, יהיה לי כאב קטן, צירים ממש לא כואבים, אגיע סתם סתם לבית חולים להיבדק ותוך שעה אלד…אחחח איזה חלום…אבל כנראה שזה קורה רק אצל השכנות…אלו שהתינוק שלהן גם ישן לילה שלם מהרגע שהן באות הביתה. הדשא של השכנה ההריונית תמיד ירוק יותר.
אני רוצה לשתף אתכן שאחרי הרבה מחשבה, או יותר נכון מחשבות רבות, החלטתי לשמוע לתחושות ליבי וללכת על קיסרי וזאת למרות שבבדיקה האחרונה שני הכוכבים היו במצב ראש…אבל ופה האבל הגדול זה לא אומר כלום…זה לא אומר שלא "אסחוב" עד שבוע 39 או יותר, ובסוף יאלצו אותי לעבור זירוז שבחיים לא אסכים לזה. (הספיק לי בפעם הראשונה וגם ליד של אימא שלי) שאגיע לשבוע מתקדם והכוכבת תתהפך ובכול זאת אלך לקיסרי…או שיקרה המבאס מכל אתחיל טבעי יחתכו אותי ואז אלך לקיסרי.
החלטתי עם עצמי שלמרות שהכי בעולם הייתי רוצה שזו תהיה לידה טבעית, ושאוכל לקום מהר על הרגליים…אלך על הבטוח בשבילם קודם כל…כי זה גם מה שהרופא שלי המליץ לי.
להגיד לכן שאני שלמה?! אני לא! אני פוחדת פחד מוות ממשהו שלא חוויתי ואין לי מושג מה סף הכאב…פוחדת, אפילו מהתחושה של להיות ערה בניתוח שזה הכי הזוי בעולם.
פוחדת שיכאב לי בטירוף ולא אעמוד בכאב, שאתחרפן, שההורמונים יהיו במצב אנוש…לא מספיק עברתי 9 חודשי הריון לא קלים בכלל אז עוד לסבול כאב?!
מבאס אותי , אבל זה מה יש, זה המצב, ככה או ככה לא יהיה נעים, קל, ללא כאב כזה או אחר. אני רק מתפללת לשם שזה יהיה ברגע הנכון, הלוואי שלא יקרה בלילה, שאוכל להתארגן על עצמי ולהיות בשליטה.
הרי כל הכאבים והשדים באים בלילה ורוב הלידות מתפתחות בלילה, ובלילה בעיקר אני בוכה וכואב לי והבטן מתקשה אבל אין שום התפתחות…אני יושבת עם עצמי ותוהה: "מה אם זה התפתח עכשיו?! שלוש בבוקר את מי אעיר ?אם מי אדבר?! איך אשאיר את הילד …עד שאימא שלי תגיע…מחשבות…מחשבות…מחשבות…די נמאס לי מעצמי, מהפולניות שלי והשאלות האלו…נמאס לי לדבר עם אנשים ולהגיד ״קשה לי", "כואב לי", בלתי נסבל״…מי שמכיר אותי יודע שאני לא מפונקת, אני בחורה פעילה שלא נחה לשנייה והמנוחה הזאת במיטה וכל תופעות הלוואי שמתלוות להריון מצריכות ממני לשכב אחרי לילות לבנים ואני מקשיבה לעצמי ולגוף, עוברת יום ביומו רואה 5 או 6 בבוקר בשעון ואומרת תודה לאל שזה לא קרה הלילה ואם זה יקרה בורא עולם שמישהו יהיה לידי. נודניקית כבר ציינתי?!
אז כל מה שנשאר לי זה לעבור את השבוע הזה, להתכונן נפשית לקראת הקיסרי, להכין את מה שצריך, לפחות בתת מודע לדעת שיש איזו שליטה מסוימת, את השאר אשאיר בידי בורא עולם, שיכוון אותי לרגע הנכון, עם האנשים הנכונים לידי, המנתח, הרופא, המיילדת הכי טובים ונחמדים שיש שירגיעו אותי ולפחות שהחוויה תהיה נעימה עד כמה שאפשר. אם יחליט הבורא בשבילי שאלד לפני מועד הקיסרי בבקשה בבקשה שזה יהיה מהיר וקל…זה מה שאני מבקשת.
והנה אני נכנסת לעוד לילה, לילה שנמשך לנצח, סידרתי במרץ את כל הבית שיהיה מוכן ליתר בטחון במקרה של ירידת מים, פקק רירי, צירים, צירונים וכו'…ושאלוהים יהיה בעזרי ובעזרת כל אלו שמרגישות כמוני…
