מה נחה מה?

אני כבר אנוח בחורף הבא – מאת לילך כרמון

החורף הגיע…איך זה יכול להיות? אף אחד לא אמר כלום, אף אחד לא הזהיר, ממתי יש פה חורף? כבר שלוש שנים שאין לי מעיל ואני מסתובבת בחורף עם גופיות סבא ומקטרת: "כמה חם לי בסוף אוקטובר, ולמה אין פה מזג אוויר כמו באירופה, אנשים עם התנהגות יותר אירופאית וקצת קולטורה". ופתאום צריך להלביש את הילדה בשלוש שכבות כדי שלא תוכל לזוז, לנשום ולהתפתח מוטורית וצריך מטרייה שמסוגלת לעמוד בתנאי מזג אויר קשים, לא מהקטנות שנכנסות לתיק אבל מתפרקות מכל משב רוח וגם יכולת סטיילינג ללבוש את כל ארון הבגדים בלי להראות כמו מישהו שלבש את כל ארון הבגדים.

הוירוסים הגיעו יחד עם החורף, הם הגיעו בתחילת נובמבר וככל הנראה לא יעזבו אותנו עד לחודש מאי לפחות. כשאני אומרת אותנו אני מתכוונת לכולנו ולא רק לילדה. לפעמים אחד מבני המשפחה חולה ומדביק את שאר בני המשפחה בשרשרת, ולפעמים כולם חולים במקביל ואין אף מבוגר אחראי לתפקד. כלומר יש את האישה שלה אין פטור גם בארבעים מעלות חום.

שרשרת ההידבקויות מתחילה תמיד בגבר. יש לו אפצ'י אחד, חולשה וכאב באצבע הקטנה של הרגל ומייד הוא נצמד לספה בסלון כמו מגנט ולא למיטה בחדר השינה – לספה כדי שכולם יראו כמה הוא מסכן וישמעו את אנחות הכאב שלו והוא לא קם ממנה במשך שבוע. במשך שבוע החולי, לגבר יש באופן אוטומטי פטור מכל מלאכה למרות שגם ביום יום אין לו הרבה תפקידים בבית חוץ מלעשות מקלחות בערב לילדה ולהוציא את הפח זבל. לילדה אסור לו להתקרב בשום אופן "בהוראת הרופא" הגבר מדגיש, כאילו היא לא תדבק גם ככה מעצם נוכחותם באותו הבית ומעצם נוכחותה בגן ילדים. הסלון הופך מהמרחב הציבורי של הבית לשטח כבוש של הגבר ולפינת המשחקים שלו. הפלייסטיישן עובד שעות נוספות ואת עובדת שעות נוספות בשרות הבעל, הוא מקבל תה כל חמש דקות, מרק עוף – הפניצילין של הטבע ופטור מחיי משפחה ומחויבות.

לאחר שבוע הגבר קם באופן מפתיע מהספה כאילו שום דבר לא קרה, ואת מגלה שיש ספה בסלון שגבר לא מודבק אליה ונראית ככה הרבה יותר טוב ושאת נדבקת בחולי – אבל לך אין רק ציפורן חודרנית ברגל שמאל וגודש קל בגרון, לך יש חום גבוה וחוסר עניין בפיפא בפלייסטיישן. באותו היום הגבר מודיע לך שהוא יחזור מאוחר מהעבודה כי הוא צריך להשלים את כל העבודה שהפסיד כשהיה חולה, והגננת מודיעה לך שהילדה חולה ושתבואי לקחת אותה.

בעקבות הסערה הגדולה שפקדה אותנו ואת מקום מגורנו ביתר שאת לאחרונה, והפסקות החשמל המרובות המצב הבריאותי שלי ושל הילדה הורע. אני עשיתי שימוש יותר מאסיבי במגבונים כדי לקנח את האף מתינוק בן שלושה חודשים. האף שלי נראה כמו אף של ליצן, חייתי על אקמול פורטה והילדה הלכה לגן שבוע כן שבוע לא, כמו טבחים בצבא. קפה עשינו על הגז כמו במילואים, תאורת החירום סוף כל סוף יצאה מהשקע בקיר אליו היא מחוברת מהיום שנקנתה לפני 10 שנים למקרה שיהיה חורף אמיתי ובערב היינו צריכים באמת לדבר אחד עם השנייה במקום לראות טלוויזיה ולגלוש במחשב.

כשהילדה כן הלכה לגן אני הייתי צריכה לעבור קורס של נהיגה בתנאי שטח, כיצד להימנע מעצים נופלים ומרמזורים מעופפים, כיצד לנהוג נגד הרוח, מה עושים שלאוטו אין מגפיים והוא לא יכול לקפוץ בשלוליות, מה עושים שכולם נוסעים על 40 קמ"ש כשיורדות שתי טיפות גשם ואת מאחרת לגן בפעם המיליון ומדמיינת כבר איך הגננת מדווחת עליך לשרותי הרווחה. אולי היה עדיף להשקיע בקורס חתירה ושייט? בסוף התקשרתי ליחידת חילוץ בצורת סבא עם ג'יפ שהיה מבסוט שסוף כל סוף הג'יפ רואה קצת שטח.

כשהילדה חולה בבית את לא יכולה להרשות לעצמך לוקסוס של חולים ושל גברים, לא לשכב ולא לנוח, אף אחד לא עושה לך מרק עוף כמו בפרסומת או תה, את הופכת לגננת בעל כורחך, למפעילת חוגים ולבתיה עוזיאל, שצריכה להפעיל את הילדה בתוך הבית כשלך יש 40 מעלות חום ובלי עזרה של מטפלות כמו שיש בכל גן, או בעל שאחרי שסיים את מלאכת ההדבקה של כל שאר בני המשפחה שב מהספה לחיים. הסבתא של הילדה מייעצת לך ללכת לרופא ולקחת גם את הילדה "כי חייבים לבדוק את זה" ונעלמת מהאופק בזמן שאת לא מסוגלת ללכת בבית בין הפעלת מכונת כביסה למדיח כלים וכל זה כדי שהרופא יגיד לך "זה וירוס אין מה לעשות רק לנוח", טוב גם הוא גבר…

ההפעלה האידיאלית שאפשר לעשות עם הילדה במצב כזה היא הפעלה של השלט של הטלוויזיה. אצלנו זה לא עובד ואין לי את מי להאשים במצב חוץ מאת עצמי מכיוון שעד שהילדה הגיעה לגיל שנה חשבתי שהטלוויזיה היא מקור כל הרוע בעולם. למרות שזה התחביב העיקרי שלי, בקושי נתתי לה לצפות בטלוויזיה כדי שלא תיחשף ליותר מדי גירויים, ייווצרו לה בעיות ריכוז, תהפוך להיות כמוני ועוד כל מיני קשקושים שאנשים אומרים כדי להישמע נאורים, מה שהוביל לזה שאני והילדה חולות בבית, אני מנסה לעשות תיקון לחינוך ובזמן שכולם בקטע של גמילה מחיתולים ומוצצים אני מנסה לא לגמול אלא למכר, למכר לטלוויזיה. הילדה אומרת "לא רוצה טלוויזיה רוצה סיפור" ואני אומרת "באתי לפה היום חולה תתחשבי".